ביקורת על 'חשמלית ושמה תשוקה', תיאטרון הלאומי / יאנג ויק ✭✭✭✭

פול ט. דייוויס מבקר את ההפקה של תיאטרון יאנג ויק של 'חשמלית ושמה תשוקה' מאת טנסי ויליאמס, המשודרת עד 28 במאי 2020 בפלטפורמת הבית של התיאטרון הלאומי.

גיליאן אנדרסון ב'חשמלית ושמה תשוקה'. צילום: ג'והן פרסון חשמלית ושמה תשוקה.

התיאטרון הלאומי בבית/יאנג ויק.

4 כוכבים

משודר עד 28 במאי 2020 למרות שהשמיעה והצפייה במחיאות הכפיים בסוף המופע יכולים להעלות דמעות בעיניי כי אני כל כך מתגעגע לתיאטרון חי, מיליונים מאיתנו אסירי תודה על התיאטרון המשודר. לא רק שאנחנו מקבלים הזדמנות לחזור להפקות שנהנינו מהן, אלא גם הזדמנות נוספת לראות מופע שהחמצנו, ויש לנו שבוע כדי לעשות זאת. התיאטרון הלאומי בבית השבוע הוא ההפקה המשותפת של יאנג ויק וג'ושוע אנדרו ב-2014 של 'חשמלית ושמה תשוקה', קלאסיקה לוהטת של טנסי ויליאמס. הבמאי בנדיקט אנדרוס, עם זאת, לא מציב את ההפקה בתקופה, מוזיקת רוק ממלאת את המעברים, בלאנש שרה פליטווד מק באמבטיה, ואנו מאבדים את האווירה והמיקום. זה גם מדגיש את הפוליטיקה המינית הבעייתית של היצירה. ברגע שאנו יוצאים מהשנות ה-50, התנהגותו של סטנלי נעשית גסה יותר, וזהו איזון מסובך כיוון שסטנלי מכה את אשתו ואונס את בלאנש, חברי הקהל, מכל מין, חייבים לרצות לשבת על המרפסות הקדמיות ולנפנף את עצמם ומאחלים לגשמים שיקררו את התשוקה לסטנלי.

ברנוול דונאגיי, בן פוסטר וונסה קירבי. צילום: ג'והן פרסון

השלישייה המרכזית של השחקנים היא במיוחד טובה, עם גיליאן אנדרסון בצורה חזקה כבלן הדרומית הבלויה בלאנש די בויה, המתנגשת לבית אחותה ומביאה איתה אובדן, חלומות והתנגדות, היא לא רוצה מציאות היא רוצה קסם. אנדרסון במיוחד טובה בהצגת הקצוות של בלאנש "מבצעת" את דמותה ובלאנש מופשטת מהכל. זה קשה לשפוט דרך הקרנה, אבל במקומות חשבתי שההופעה שלה הייתה מעט חד ממדית, יותר מדי משחק, (וקולה במיוחד צרוד בהופעה זו), אך היא שוברת לב בסיום, נראית כמו ילד פגיע הממתין להצלה. באמת הרגשתי שהיא סובלת מ-PTSD. הרבה נכתב על גדולתה הבלויה, אבל לא הרבה על מה שאחותה, סטלה, איבדה. ונסה קירבי מעולה בתפקיד זה, מציגה אישה שהסתגלותה קלה לנסיבותיה החדשות, בשונה מבלאנש שסוחבת עמה את העבר המבוית שלה. בהופעתה של קירבי, הבנתי שסטלה הייתה נמצאת בבעיה בניסיון לגרום לכולם להיות מאושרים, והיא הייתה פגיעה יותר בגלל זה,

בן פוסטר. צילום: ג'והן פרסון

מרלון ברנדו עיצב את סטנלי עם תבנית של פלדה חזק, ובן פוסטר נכנס בקלות לתבנית האש הזו, הוא משדר משיכה ברוטלית. (התקופה האוניברסלית גם מקיפה את הקעקועים שלו והחזה השעיר.) הוא לא נמנע מהסיבוכים של התפקיד, הוא לעיתים לא נעים באופן מוחלט, והניסיון להפוך אותו לפגיע כולל את הגעתו לבכות לסטלה בתחתוניו. קירבי ופוסטר לא משאירים ספק שהזיון הוא אבן יסוד במערכת היחסים של סטלה וסטנלי, וזוהי תשוקה שבלאנש או הייתה אי פעם ואבדה לפני שנים רבות עם בעלה הצעיר או מעולם לא הייתה. קורי ג'ונסון מצוין כמיץ' המתוק והנדיב, מביא הקלה שהייתה כה נחוצה, נהיה עטוף בשקרים ובבדידות של בלאנש, עד שחלומותיו נופצו בשל זמנה במלון הפלמינגו הידוע לשמצה.

הסט השבור והסובב של מגדה ווילס מאפשר לנו להרגיש שאנו מאזינים ומביטים במערכות היחסים הללו, וזו הפקה עוצמתית, שנבנית עם מתח בוטח אל היציאה הסופית של בלאנש מהבית. שווה בהחלט את שלוש שעות זמנכם, רק תזהרו עם הסאות'רן קומפורט.

אם אתם יכולים לתרום לתיאטרון הלאומי, או לכל חברה שמשדרת עבודות באינטרנט, בבקשה עשו זאת.