ביקורת: אנטוני וקליאופטרה, התיאטרון הלאומי ✭✭✭✭

מארק ריד סוקר את ראלף פיינס וסופי אוקונדו ב'אנטוני וקליאופטרה' מאת ויליאם שייקספיר, כעת מוצג בתיאטרון הלאומי.

ראלף פיינס וסופי אוקונדו ב'אנטוני וקליאופטרה'. צילום: יוהאן פרסון

לפני שנאמרו השורות הראשונות, יכולתי לחוש בתחושת צפייה מתרגשת של הקהל. כולנו ישבנו על קצה המושבים שלנו, כשחיכינו לצפות בשני ענקי עולם המשחק שתוקפים את התפקידים הראשיים ב'אנטוני וקליאופטרה' – אולי צמד האוהבים המרתק ביותר של שייקספיר. הם לא איכזבו.

ברגע שסופי אוקונדו על הבמה, אתה לא רוצה שהיא תעזוב לרגע. הקליאופטרה שלה היא שלמות מוחלטת. היא שובבה, שמחה, קנאית וכריזמטית באופן אדיר – ומעסיקה את שתי משרתותיה האומללות כל הזמן. אוקונדו מוציאה את כל ההומור מהשורות של קליאופטרה, והסצנות המוקדמות בהן היא ממתינה לשובו של אנטוני הן מהמבדרות ביותר. הקהל צחק כאשר היא מוכיחה את ארוס האומלל (פיזית ומילולית) על הודעתו לגבי נישואי אנטוני לאוקטביה. אוקונדו מוצאת גם פתוס רב, וצפייה בנפילתה של מלכת גדולה היא חוויה עוצרת נשימה.

ראלף פיינס ואלכסנדר קוב. צילום: יוהאן פרסון

ראלף פיינס נותן לנו אנטוני רווי ושכבות עם נפש מלאה. בשונה מדמויות טרגיות אחרות בקאנון של שייקספיר, כל מה שאנטוני עושה מונע מהערצתו לקליאופטרה. פיינס לוקח אותנו במסע חיי ראייה מאיש שכרון אהבה לאחד שמנסה בכל כוחו לא לאבד את כל מה שהוא יקר לו. לפני הקרב האחרון, הוא מזמין את משרתיו לשבת עמו על הקרקע – הם בוכים לראות את אדונם הגיע כך למטה. ישנם אלמנטים של 'ליר' בהופעתו כשהוא מתנודד על הבמה ברגעי הסיום של המחזה – מבולבל, מוכה וצל של עצמו הקודם ללא המלכה האהובה שלו לצידו.

ג'ורג'יה לנדרס, סופי אוקונדו וגלוריה אוביאניו. צילום: יוהאן פרסון

הרגעים בהם פיינס ואוקונדו נמצאים יחד על הבמה הם הכי זכורים בהפקה. מערכת היחסים שלהם מתנדנדת בין קצוות כשאוקונדו ופיינס משתעשעים, מפלרטטים, נלחמים וחולמים זה על זה. הם לוקחים אותנו מהוד והשליה לאינטימיות ולב שבור – וכל מה שביניהם.

יש הרבה להתפעל מההפקה המפוארת של סיימון גודווין במקומות אחרים. הוא עדכן את ההתרחשות להנחה מודרנית, ובכל זאת המוזיקה והבימוי רומזים למשהו קלאסי יותר. במקום לגרוע מההפקה, זה מוסיף לדרמה – מרוממת אותה ממריבה מודרנית לדרמה נצחית יותר. הבמה הרחבה והמרווחת היא מעגלית ומסתובבת – לוקחת אותנו מהשחיתות המפנקת של מצרים, לחדרי המלחמה של איטליה, לשדה הקרב ולעשן ואש תותחים. מוזיקה מנוצלת ביעילות להגברת המתח בשינויים בסט בסצנות הקרב. היא מתרוממת ברגעים מפנים, מוסיפה לתחושה של דרמה אדירה שמתפתחת בהדרגה מול עינינו.

טים מקמולן ואלן טורקינגטון. צילום: יוהאן פרסון

צוות השחקנים הוא חבורה מוכשרת. טים מקמולן מביא הומור חד וחן לתפקיד של אנובארבוס והסלידה העצמית שלו מבגידתו באנטוני לקראת סיום המחזה מעוררת תעבורה. ג'ורג'יה לנדרס וגלוריה אוביאניו נותנות הופעות חזקות כמשרתות האוהבות של קליאופטרה. הן מטפלות בה ברוך יוצא דופן, והרגעים שהן חולקות לקראת סוף המחזה מרגשים מאוד.

לעיתים אתה שוכח שכייל שהמחזה הזה לא רק סיפור אהבה אלא גם סיפור פוליטי. לרוע המזל, הסצנות המוקדמות בין שלושת המנהיגים של האימפריה הרומית פחות מוחשיות. בעוד אנחנו יודעים שפומפיי והמלחמה הקרבנית הם רגע קריטי בהיסטוריה, ההימורים לא מרגישים מספיק גבוהים. תמיד הייתי ממתין לחזור למפוארות והפזרנייש של מצרים, ורק כאשר ההתמוטטות בין אוקטביוס ואנטוני מתרחשת על ספינתו של פומפיי, המתח מתחיל לטפס.

פיסאיו אקינאדה ב'אנטוני וקליאופטרה'. צילום: יוהאן פרסון

ההפקה נמשכת שלוש שעות ושלושים דקות, ואתה בהחלט מרגיש את זה לקראת הסוף. על אף שמדובר בהצגה מבריקה, צמצום ציוני של חמש עשרה דקות או קצת יותר מהחצי השני יהווה הבדל אמיתי.

הופתעתי לקרוא בהערות בתכנית שאין סצנה אחת בין אנטוני וקליאופטרה שמתרחשת בפרטיות. עם התמרונים של קליאופטרה והתפרצויותיו של אנטוני, עשויים לחשוב שאהבתם הייתה רק התאהבות – דרמה ששוחקה בפני משרתיהם ומלווייהם. אפילו דמויות אחרות מרמזות על כך. אבל אהבתם היא אהבה שאין כדוגמתה, אהבה שחיה בפני עיניהם של העולם ואין היא פחות אמיתית עבור הדרמטיות שלה.

'אנטוני וקליאופטרה' מוצגת בתיאטרון הלאומי עד ל-19 בינואר 2019

הזמינו עכשיו ל'אנטוני וקליאופטרה'

'אנטוני וקליאופטרה' תשודר לבתי הקולנוע על ידי תיאטרון הלאומי לייב ביום חמישי, ה-6 בדצמבר.