ביקורת: מעבר לבוליווד, לונדון פלדיום ✭✭

מעבר לבוליווד

לונדון פלדיום

11 מאי 2015

2 כוכבים

ניסיונות להעביר את הזוהר של המסורת המוזיקלית של בוליווד מהקולנוע ההודי לבמה הבריטית היו בעלי היסטוריה מעט משובשת. בשנת 2002, אנדרו לויד ובר קידם את ההפקה של חלומות בבומבי באפולו ויקטוריה, וכעת מעבר לבוליווד מתיישב בלונדון פלדיום עד סוף יוני. המראה של הפלדיום נראה כמו מקום טבעי להתנהלות הססגונית והמפגנת של בוליווד במלוא הפאר. מחוץ לתיאטרון בערב העיתונות, הפפראצי היו במקום כדי לצלם את הכוכבים שעמדנו להיפגש על הבמה, וכאשר המסך עלה על מספר הפתיחה 'נמסטה הודו', נראה כי התאמה מושלמת בין הפאר וההדר של התיאטרון של מצ'ם לבין הקפיצה והאנרגיה והתלבושות הססגוניות של הרקדנים והמתופפים על הבמה. עם זאת, משם הייתה ירידה מתמדת, שנעצרה מדי פעם בתהליכים עיצוביים מרשימים בחצי השני של הערב. בדרכים רבות הבעיות דומות לאלו שהמבקרים זיהו בשנת 2002. אז חלומות בבומבי נמתחה ביקורת על כך שהתאמצו יותר מדי להתאים את הסטורי והפורמט להנחות ודעות מערביות וכך לאבד את השורש החזק של המסורת הקולנועית של בוליווד. אותו הדבר ניתן לומר גם כאן.

הסיפור הבסיסי עצמו הוא בסדר: הוא עוקב אחר המאבקים הרגילים של שאיפות, סוויטצ'בק מהריקשות לאושר – הורי, רומנטי, כספי – שלוקחים את הגיבור והגיבורה מחלומות להצלחה ולאכזבה ואז חזרה להצלחה סופית, כשהכל מתוגמל ברצף של תהליכי ריקוד מרהיבים. אין בעיה עם כל זה – אחרי הכל זה יותר או לפחות כמון עלילות רבות של אופרות בעלות טווח-העלבה במרווח המסורתי הקלאסי המערבי. יתר על כן, סוג זה של עלילה מספק לנו הזדמנות להתנהלות רצופה של מקומות אקזוטיים והזדמנות להתאגדים ייחודיים של תרבויות ריקוד שונים ומסורות כוריאוגרפיות מכל רחבי הודו. בחלק השני, כשהוא במיטבו, פורמט זה המנסה ונבחן מספק באמת, והיה תענוג אמיתי לראות הופעות ריקוד מגוג'רט ופונג'אב שלא נזקקו לסיפור או פרשנות. מעת לעת לאורך ההופעה היו גם דוגמאות מרהיבות של ריקוד קלאסי קתאק במיוחד של פוג'ה פנט, שמשחקת את אמא של הגיבורה, מה שמציין שלפעמים בבוליווד פחות יכול להיות יותר.

עם זאת, נקודות החוזק הללו היו מנועות פעמים רבות על ידי נחישות להגדיר ולהתאים את החומרים לקהל מערבי שכנראה היה נרגש הרבה יותר מהמקור הבלתי משתנה. אחרי מספר הפתיחה, הייתה הדגמה מיותרת לחלוטין של הזהות המוזיקלית המרכזית במסורת ההודית. אני חושב שאפשר לקחת את זה כידע שהקהל למוזיקת בוליווד כבר מכיר את התכונות ואיכות הצליל של הסיטאר והטבלה. במקום זאת, לא היה צורך להעמיס את הגיבורה, שיילי, עם סיפור רקע מורכב שממוקם במינכן שמאריך פשוט את החלק הראשון המורחב כבר. שיילי שואפת להחזיר את תיאטרון בירושה מהאמא שלה להצלחה על ידי הפקות המבססות בריקוד עממי הודי. היא נעה לבומבי כדי לשפר את כישורי הריקוד שלה ושם פוגשת את רג'ב, שנאלץ לפשר את מחויבתו למסורת הריקוד העממי, על ידי עבודה על פרויקטים שמיזגו בין מערב ומזרח. עם עידוד ודוגמה שלה, הוא מתאושש את האמת והאותנטיות של הכוריאוגרפיה שלו מחדש. הם אז סיירים בהודו, וההצגה יכולה הייתה להסתיים שם בחוכמה ללא חזרה מביכה למינכן והשיקום של התיאטרון, המקגופין התמידי בעלילה. לאורך הדרך יש קטעים ארוכים של דיאלוג גס המאט את הפעולה ולא תורמים לקרדיבליות של הדמויות. מעת לעת כשעלילה זקוקה לדחיפה חזקה, אמא המנוחה של שיילי מופיעה ומעודדת אותה 'לעקור אחרי הלב שלך, היכן שחלומות הופכים למציאות.' זה יכול היה להיות הרבה יותר טוב לעקוב אחרי הפורמט המסורתי של בוליווד, לשמר את הדיאלוג קצר, בשפת המקור ולהיות קשור למסורת הרטורית של נקודות המוסר והקמפס של הדמיון – משפחה, חובה, מרד, הקרבה עצמית ושרירות פתאומית דרמטית. זו אותנטיות והקהל היה מכבד אותה. הצורה האחרת מובילה לבתוס….

מה לגבי ההופעות? שוב נוכל לעשות הבחנה בין יתרונות הדבקות לפורמט לסכנות ההתיירעות לציפיות לונדון ייחודיות. בריקוד ההודי הקלאסי היה משמעת מצויינת, ודיוק רב ברוטינות משולבות. באלמנטים העממיים השונים, קבוצה של עד 45 רקדנים הציגה עבודת צוות ודמיון רב, ונתנה לנו תובנה אמיתית למסורות דתיות טקסיות שמהן הריקודים בסופו של דבר מהווים חלק. עם זאת, ברוטינות שבהן הכוריאוגרף ניסה למזג הוליווד עם בוליווד, הטכניקה הייתה לא נוחה והתוצאה גם לא משכנעת וגם לא מועילה במסגרת הערב. ארבעת הגיבורים הראשיים, ובמיוחד שני הצעירים, הם כולם כישרונות ריקוד בולטים. חבל שלא היה יותר שירה ופחות סינכרון שפתיים, אבל גם אנה אילמי וגם מוהיט מתור לקחו את ההזדמנויות שניתנו להם במחויבות אמיתית וכשהם השתחררו מהספר מצאו חירות ותחושה שהשפיעו במיוחד בחלק השני. המלחינים סלימאן וסולימן מרצ'נט נתנו לנו פסקול שהיה שווה לצבע והאנרגיה של רוטינות הריקוד וראג'יב גוסוואמי הכוריאוגרף עשה שימוש מלא במשאבים הנרחבים הזמינים לו. כל החיוביים הללו בצד היצירתי רק מחמירים את הצער שהמבקר הזה וכי רבים מהקהל חשו שאנחנו לא רואים יותר מאשר המקור הבלתי מתווך. בהעברת מסורות אמנותיות גדולות בין תרבויות, הכי טוב לקחת את הסיכון ולהציג אותן גולמיות ומלאות ולהזמין את הקהל להתרומם למלוא האתגר, במקום להדהות את הפורמט כדי לפגוש את הקהל בחצי הדרך. אם נקח את הדעה הזאת עם שייקספיר, ועם מחברים מערביים אחרים שיש בהם קשיים תפיסתיים בקליטתם, צריך להעניק את אותו אמון לבוליווד בתמורה. אני מקווה שהיוזמה הבאה מהסוג הזה תחשוף את האומץ לעשות זאת.