סקירה: Cats, לונדון פלדיום ✭✭✭

השחקנים של Cats. צילום: Alessandro Pinna Cats

London Palladium

27/10/15

3 כוכבים

הזמנת כרטיסים ‘זה יותר חוויה מאשר מחזמר. אנשים שרואים את ההופעה בפעם הראשונה לא יכולים ממש להגדיר מה זה. הם פשוט נהנו מאוד.’ - קמרון מקינטוש

לא ציפו להצלחה של Cats ב-1981 – טרבור נאן היה ידוע בעיקר בעבודות שייקספיר ולא במחזות זמר, קמרון מקינטוש עדיין לא זכה להצלחה בולטת בווסט אנד, עבודות התיאטרון של TS Eliot הובילו אותו בכיוונים שונים לגמרי, ולויד ובר הציע מחזמר בעיקר כתוב ללא דיאלוג ורק עם עלילה קלושה. ובאופן שאין לו הסבר מקיף, Cats אף פעם לא חזרה אחורה. עם עשרים ואחת שנים ברצף על הקהל הלונדוני בלבד, העיניים הצהובות המהבהבות האלו האירו את העולם כמו אחת מאותן תמונות של אורות העיר מכדור הארץ הנראות מלוויין בחלל.

כיצד נראה התופעה הזו של שנות ה-80 כיום? כעת כשהחידוש של 2014 חזר לPalladium לעונה קצרה, יש לנו הזדמנות נוספת לשפוט. ישנם כמה שינויים בצוות השחקנים מן הסתם, אך בעיקרון זה אותו מופע שנסקר על ידי סטיבן קולינס לפני כמעט שנה. רבים מהנקודות שהוא העלה אז חלות גם עכשיו, אך חלה הרעה מסוימת בינתיים.

בוורלי נייט בתפקיד גריזבלה ב-Cats. צילום: Alessandro Pinna

הנקודה הראשונה לציין היא שהמופע מתאים בצורה טבעית לפלאדיום. למרות שלא ניתן לשחזר את תיאטרון ב'ראונד' של הייצוג המקורי, עדיין יש הרבה דרכים שבהן החתולים יכולים לפרוץ אל הקהל ולהתערבב בין המושבים ובין השורות. קווי המבט הרחבים והנדיבים של פרנק מאטשאם בתיאטרון הישן והיפה הזה מבטיחים שלכולם יש מבט טוב והם מעורבים לנכח בפעולה. הסט המפורסם של ג'ון נפייר מעשה להפוך את הזבל לאמנות כך שאתה בקושי שם לב היכן נגמר האשפה ומתחילות העדיפות של השורה הראשונה. כך שאפילו לפני שמתחילה הפעולה, ובמהלך ההפסקה (עם Old Deuteronomy על הבמה עבור הילדים), כולם מובנים לקהילה משתפת אחת.

התזמורת, שוב תחת הנהגת גרהם הופמן, היא תלבושת מרשימה מאוד, עם לסמה הדוקה ועבודת סולו וירטואוזית, במיוחד מנגנים החלילים, שיש להם הרבה רגעים עדינים ומעוררים להתמודד איתם. האיכות של הלהקה הבטיחה בסיס מוצק ליצירות הכוריאוגרפיות המסובכות. ב'הכדור של ג'ליקלים' אתה רוצה שכל נקודת שיא תעובר על ידי הבאה, ובזכות הקצב של המנצח והנגנים זה קרה. הביקורת היחידה שיש לעשות, והיא קשה, היא שבשלב הראשון הבלוק היה מוגבר ברמות מזעזעות. מישהו עשה התאמות בהפסקה, אך הנזק כבר נעשה.

זה היה חשוב יותר ממה שהיה יכול להיות כי המחצית הראשונה ואף ההופעה כולה פשוט התארכו. כעת המופע נמשך שעתיים ועשרה דקות (כולל ההפסקה), יש נקודות שבהן החומר לוקח יותר מדי זמן, במיוחד ברצף ההקדשה וב'קרב הפייקים והפוליקלס', ששניהם יכולים באמת להיות גזורים לטובת הקשבה. הדברים היו חדים יותר בברור במערכה השנייה, שם הפרקים הם מגוונים יותר ועצמיים, והמוסיקה היא פשוט חזקה יותר, עם פחות תלות באותם נושאים ארפגטיים יורדים שמחוזרים ללא הפסקה במקום אחר.

עם מעט עלילה להסתמך עליה מלבד הופעתו הצפויה של מקאווטי, והסיפור של גריזבלה, כל כך הרבה מונח על הרצף של הבימוי והמגוון והברקה של ריקוד הריקודים. גם טרבס נאן וגם גיליאן לין ביקרו שוב את עבודותיהם ובדרך כלל הדברים עדיין נפרטים כמו שהיו אז. אני שוב מופתע מכמה הריקודים ניתנים בזכרת הקלאסית, וכמה שהם תובעניים למבצעים. על המקום אין מקום לפשרות, והצוות ראוי לשבחים גדול עבור מופע הפרופסיאונליות שלהם בתחום זה.

עם זאת, יש לי כמה שמירות. ייתכן ש-In the Heights עדיין חורק בדמיון שלי, אך בכנות רוטיניות הראפ של Rum Tum Tugger נראות מעט קלות בהשוואה למה שמושג כיום במקומות אחרים, והטקסט עדיין נשמע רק לפרקים. יתר על כן, אני מודע לכך לאחר שנות רבות מחוץ להופעה הזאת, שלכל כך הרבה היבטים של התנהגות חתולית שנתפסת בריקוד ובימוי, ישנם אפשרויות אחרות - תנועות עדינות, נינוחות, מסביב - שחסרות. כן, אנחנו במזבלה, עם חתולים פראיים ולא חתולים – אך גם כך, אני מרגיש שאנחנו מקבלים רק חלק מהתמונה, אף אם חלק מלא ומרגש מאוד.

ההזדמנויות לאיפיון של חתולים בודדים והבעת זכרונות (להבדיל מ'Memory') הן ברוב מהמקרים מתוחזקות נכון. כאן הפרסים שייכים במיוחד לפול מונאגן שמטפל באחריות של בקסטופר ג'ונס (כאן הוא נראה כמו דיאגילב בפואמפ של 'בלט רוס'), גאס החתול התיאטרלי, וגרולטיגר. אלה שלוש תפקידים מנוגדים מאוד ומונאגן מביא בגרות, כבוד, רגישות ואנרגיה דלוקת כפי שנדרש. סצנות אלו היו שיאים אמיתיים במופע, וזה היה הנאה מיוחדת שיש את הקריקטורה האיטלקית האופרה החוזרת בסוף של 'המפלגת של גרולטיגר' במקום בלדת Billy McCaw. אם רק לויד ובר היה מתפעל אותנו בעוד כמה נגיעות של סאטירה מוזיקלית מרוכנית במשך השנים......

מאט קרזן בתפקיד מונקוסטראפ ב-Cats. צילום: Alessandro Pinna

אדם לינסטד היה מרשים בקולו בתפקיד של Old Deuteronomy אך חשבתי שהוא יכול היה להשתתף בצורה מלאה יותר עם שאר הצוות למרות המגבלות של 'בגדי היטי'. הייתה עבודה מצוינת ממאט קרזן, שכנא מונקוסטראפ, הוא באמת המפקח הבלתי מושמע של המהלך. הכוכבנות הריקודים של מיסטופוליס וסמבשלנס נשלחו במיוחד על ידי מרק ג'ון ריצ'רדסון ואבן ג'יימס, ומקוווי ג'ינג'רי-פאנק (חוויר סיד) ידוע לשימלץ אוויר החמר של כופר, 'נפוליון של הפשע'. היו הרבה פורטרטים מעובדים ומושרים היטב שהיו חלק מהפקדת תפקידים מאוד דמוקרטית.

האכזבה העיקרית הייתה הביצועים של בוורלי נייט בתפקיד גריזבלה, מקרה נוסף של חוסר ייחוס זמר לתפקיד שצריך להיות משוחק היטב כדי להצליח. תנועות של נייט על גבי הבמה היו מתונות ולא משוחק, וגם - מה שמפתיע - היא לא עשתה הרבה עם 'Memory', עד לחזרתה האחרונה. זה עורר תמיכה חזקה מהקהל חובב Soul, אך היה מאוחר מדי כדי לתקן מה קודם. באופן מופתק, היא הייתה יוצאת זמרת בכל נקודה עם הווקל התומך של ג'מימה (טארין ג'), שהייתה מצויינת לאורך כל הדרך.

מה שהופך את המופע הזה לעבוד בסופו של דבר הן הריקודים והאיפיונים הבודדים שמסופקים כסדרת סצנות חצי אופראיות. תכונות אלו עדיין שלמות וכך כל עוד זה המצב המופע ימשיך לעודד. ג'ול סטיין אמר פעם על Cats: 'אתה יכול לזרוק כל שיר מלבד 'Memory', ולא תהיה לכך שום השפעה.' האם זה חריף מדי? אולי.. אך היה לו נקודה. זה הכוריאוגרפיה והאופי שאתה לוקח איתך הביתה.

הקהל בערב העיתונאים - עם כמה מבוגרים מחופשים כמו ילדים - אהב את הכל. אם אתה מחפש ערב בטוח לצאת לתיאטרון עם כל הרפרטואר של טכניקת תיאטרון מוזיקלי על המסך אז לא תתאכזב.

ההופעות של Cats נמשכות עד 2 בינואר 2016 ב-London Palladium. הזמינו עכשיו!