ביקורת: טובעים ביבשה יבשה, סטודיו תיאטרון וימבלדון החדש ✭✭✭✭✭

טביעה על אדמה יבשה

תיאטרון ניו וימבלדון סטודיו

יום שישי, 21 באפריל 2017

5 כוכבים

החלל הקטן של הסטודיו השוכן בצד של התיאטרון העצום ניו וימבלדון הופך במהירות לאחד מהתכשיטים היקרים ביותר בכתר של חברת ATG בגילוי מחדש של קלאסיקות שנשכחו או נזנחו ופיתוח עבודה חדשה. המציע תוכנית ששווה לכל דבר שתמצאו, למשל, בטרפלגר 2, מקום הפשוט הזה הכולל מסגרת שחורה שוב היה בזירה למפגש מחודש משמעותי עם אחד היצירות המובילות של אחד המחזאים החיים המובילים של הארץ הזו. הדרמה האגומית, הצ'כובית, הממרירה-מתוקה של איילן אייקבורן לשנת 2004 ל"גיל הסלבריטאות" פורצת על במת לונדון עם עוצמה מרהיבה וטכניקה וירטואוזית מדהימה. למרות שבשנים האחרונות, הווסט אנד והתיאטרון הלאומי כולם חזרו לבקר מחדש ביצירותיו הפופולריות והמבוססות של אייקבורן, הם לא הראו לנו שום דבר טוב כמו זה.

אז, מי אחראי להישג העל הזה? אולי יעניין את הקוראים לדעת ש—לא בפעם הראשונה—התיאטרון הבריטי פונה להצלתו ל... שחקנים. במקרה הזה, מרטין רוסן, שעובד כרגע עם חברת 'אנ אינספקטור קולס', לוקח את גלימת המפיק (עם שותף להפקה, דייוויד א. אמברוז), בזמן שה'דיים האגדית' פול טייט, מביים. עכשיו, יש להעיר מיד שאף אחד מהג'נטלמנים הללו לא עשה זאת בעבר: הם עורכים את הופעת הבכורה שלהם בתפקידים החדשים האלה. והם לא בחרו בעבודה 'קלה' להתחיל איתה. למעשה, בקושי יכלו לבחור מחזה קשה יותר לנסות. זהו אחד מהעבודות המפתיעות והבלתי יציבות ביותר מבחינת טון של אייקבורן; טכנית זהו גם אחד המוכתבים בחסכנות אך גם באלגנטיות ביותר, שמשלב דיאלוגים שנראים דקים לכאורה עם עלילה מורכבת ביותר, בה מוטיבציות ותגובות נרמזים רק בדק ביותר של גוונים, ברמיזות או בצלים של משמעות. איפה, למרות כל הדיבורים, שקט לרוב מרהיב הרבה יותר מהמילים, איפה חזרות לעולם אינן אומרות את אותו הדבר, איפה פרייזים שבורים ולא מושלמים נוחתים כמו אגרוף נחבט בשולחן.

זה מציב אתגר מפחיד לשחקנים. אולי אחד מהסיבות שזה לא מבוצע לעיתים קרובות היא שאתה חייב ללהק אותו—ולהציג אותו—כמו שהיית לוהק של שרידן או קונגריב: וניהול, מסיבות כאלו ואחרות, לעיתים קרובות נמנעים מסוג כזה של מכשול: יש יותר מידי דברים שיכולים להשתבש עם תוכנת כזו. אייקבורן מוקדם יותר, לעומת זאת, הוא—במבט ראשון—ארוחה פשוטה יותר, שם ניתן ללהק את השחקנים לשחק 'כסוג'. וכך זה מה שקורה. דמויות קרטון, שטוחות ודו-ממדיות נשלפות, משמיעות את השורות, ונעלמות. בטח, בשנים האחרונות ראינו מספיק מהופעות מחודשות כאלה, עם במות מלאות בשחקנים שלא ניתנה להם האפשרות לתת לטוב האחרון צדק, ובמקום השתכללות עם קטלוג של 'סוגים' ריקים, לנצח יימאס לשבת דרך עוד אחד כזה?

זה, בניגוד נועז ומטריד, זה מה שאייקבורן יכול להיות, בידיים הנכונות. טייט ורוסן הרכיבו חברה המתאימה בצורה מושלמת לדמויות בסיפור המטונף הזה של מעללי חיי הסלבריטאות. זהו אחד מהמהלכים האדירים הרבים של ההפקה לבחור את הזמרת המוכשרת, בלייר רוברטסון, לקחת על עצמה את התפקיד המרכזי של צ'ארלי קונרד: המצאה של המדיה, יצור שאין לו קיום עצמי, אדם שקיבל פרסום על פניו בשל הפסד תמידי, בלתי מתאים באופן פורץ, בור ואכזרי בגבולות של עצמו, ששום מתוך השגרה הניתנים לו נכתבים על ידי אייקבורן נאומים מדהימים ונדכאים של חוסר המעמידות לכאורה. אצל מישהו פחות מוכשר, הדמות הזו תהיה רק נעלמת לתוך פוף של ריקים. אבל רוברטסון יודעת מה לעשות עם החלק: היא מטפלת בנאומים של הדמות כמו אריות הנדליות או מוצארטיות אינסופיות מכילות ומסתובבות, שם מנגינות מתפרצות לחלקים המרכיבים שלהן, ואז הן ממוקדות בהן, מנופפות, נבדקות, ממוינות, ונארזו עם חינה מגניבה אך אנושית וחומלת. כך, היא מעניקה לדמות אינטיליגנציה כדי לאזן את נוכחותה המדהימה הפיזית ועושה את הקהל מאמין שאדם זה יכול להיות גם (א) אהוב לעין הציבור בסיפור וגם (ב) הנקודה המרכזית של הדרמה הארוכה הזו.

אשתו, לינזי, היא יאנינה פארדו המרתקת, שמתחילה את הסיפור כמארגנת המצליחנית של חיי בעלה המרשימה, שבהדרגה{