סקירה: Folk, תיאטרון המפסטד ✭✭✭✭

חתולת התיאטרון שלנו, ליבי פורבס, חוזרת לתיאטרון המפסטד לבחון את המחזה 'פולק' של ניל ליישון שמושמע כעת בתיאטרון דאונסטיירס.

סיימון רובסון (שארפ) ומריאם האק (לואי). צילום: רוברט דיי פולק

דאונסטיירס בתיאטרון המפסטד

4 כוכבים

הזמן עכשיו יש כאן צירוף אירועים מקסים. התיאטרון הראשי מציג את 'פגי בשבילך' (עד 29 לחודש) בעוד שבמרחב הקטן למטה יש את המחזה החדש והיפה של ניל ליישון שמדמיין את ססיל שארפ אוסף שירי פולק בסומרסט. שניהם מדברים על אמנים אשר תומכים ומפורקים באמנים אחרים, ואמנים שכמובן יכולים להיות גם מלאי תודה וגם כועסים. למעלה יש את פגי רמזי, שאינה יוצרת בעצמה אבל היא סוכנת מסורה למחזאים; למטה יש את מוזיקולוג מתקופת האדוארדים, אשר רוצה להיות מלחין טוב יותר בעצמו כשהוא אוסף ומסדר מחדש את 'הזמיר האמיתי של אנגליה' מאת האיכרים.

שארפ חשב שאנגליה נפלה מאז ימי פרסל אחרי הגרמנים, שכינו אותנו בצורה מעליבה 'דאס לאנד און מוזיק' (הארץ ללא מוזיקה). כשהוא מסביר את עצמו לילדה-משרתת לואיזה הופר, הוא זועם 'לסקוטלנד יש את השירים שלה. לאירלנד יש רק שירים. וולש אפילו יש לו שירים! אבל אנגליה...'.

מריאם האק (לואי), סיימון רובסון (שארפ) ובן אלן (ג'ון). צילום: רוברט דיי

'הם טועים', אומרת לואי באומץ. 'יש לנו שירים'. וזה הסיבה ששארפ הגיע: משהו שהוא רואה כטהור ואנגלי 'לפני שהמכונות ישתלטו והכל ייעלם'. היא שרה לו, אחד מהמאות שירים שהיא קיבלה מאמה שזה עתה נפטרה. ולמעשה, השיער על עורכם יעמוד, במיוחד אם תזהו את 'לורד רנדל'. כי זהו בלדה גבולית אנגלו-סקוטית מפורסמת, ואז כקלט מהשיר של בוב דילן. זו בחירה חכמה כי היא מזכירה לנו בעיקר שלמרות החרדות של שארפ לגבי אנגליות, הדבר הקסום הוא החופש המסייר ומנטפז של כל השירים האלה. הם חוצים גבולות ואוקיאנוסים. הוא בהחלט צדק לאסוף אותם בצורות שהיו מועברות בקול ובשמיעה, לשמר ולכתוב אותם כתרשים מניחים שחורים על כמויות. אבל היה טועה, לדברי כמה, לקחת בעלות מיורשת על השירים העתיקים ולהפוך אותם למקובעים ולשחררם מחדש לאמנים קונצרטים מתודריכים מטרופולינים. המחלוקת הזו עדיין נמשכת במועדון הפולק המקומי שלכם. וזה נדרש.

באושר, הסקריפט האומנותי של ניל ליישון מכיל את הפרספקטיבות המחלוקות האלה על המורשת של ססיל שארפ כאשר לואי הופר, ילדת הקוטג' הענייה עם ידיים כואבות ממלאכה כפייתית, שולפת אותו שוב ושוב. תחילה כשהיא נדהמת ומתרגשת לרוץ לשמוע את הפסנתר של הוויקר, ויותר מאוחר היא דוחה את ההסדר של אחד מהשירים שהיא שרה לו עם 'אני לא יכולה לשמוע את אמא שלי. זה נוקשה, זה מתוכנן, אין בו שום דבר מהפרא'. וגם 'אתה תוקע את זה כל כך חזק!'. 'סידרתי את זה', הוא מחזיר, פגוע מעט על חוסר ההערצה שלה. מבטים לועגים. זו אינה דמות ניתנת להשפעה מתוך פיגמליון: לואי יודעת מי היא, מה ביתה ומה ערך רגשות הבטן העמוקים שמוזררים לכבוד השירים ששרה אמה.

שארפ מודה שהאנאלפביתיזם שלה היה יתרון שלו כי 'אם היית יכולה לכתוב לא היית זוכרת כל כך הרבה שירים'. באופן ערמומי, הבת הזו של השנים שלפני החינוך היסודי החופשי מלמדת אותו איך לשיר סצינה שלמה כמו שצריך, בדרך הישנה, כשהיא מזיזה את ליבה משדה לשדה ומשושן לשושן: הוא עומד נבוך. אבל הוא יודע ואנו יודעים, שמעכשיו נשקפת מאות חדשה, והחיים חייבים וישתנו. לואי יודעת זאת גם, כשדוחה את הקפאת הרגשות והשירים. 'לא כלום נשאר בעינו' היא אומרת בבטחה. השינויים בנוף הסובב, התוכנית לנקז את רמות סומרסט, לימדו אותה זאת.

בן אלן (ג'ון). צילום: רוברט דיי

השירים שליישון משתמש בהם - שוברים את הלבבות, מוכרים כעת, עם העצים שגדלים גבוה והדשא שצומח ירוק, קברים עצובים ואהבות שאבדו ובתולות רודפות אל השיחים - נאספו מאנשים שונים כולל האמיתית והתועדה היטב לואיזה הופר. אך יש לוז דרמטי אמיתי לכל המיזם במיקוד הצר של המחזה: אור דמיוני על מערכת יחסים חביבה עם חשדות בין אקדמאי מוזיקלי מעט יהיר לילדה הכפרית שמחברת מהלב והזיכרון והאהבה.

מריאם האק היא לואי מרגשת להפליא, מביאה לתפקיד ביישנות והתנגדות, כנה ואמיצה בשיר ובוויכוח. סיימון רובסון תופס את דרכו של שארפ, שהיוהרה האקדמית שלו מרוככת על ידי רעב אמיתי להבנה אנושית שאפשרה לו להקשיב כמו שצריך לקולות האיכרים או הצוענים שמעמדו התעלם לעיתים קרובות. אחותה למחצה של לואי, לוסי, לעיתים שרה לצידה וסובלת מהפסד האהבה שלה היא סשה פרוסט, בעזרת רוח יציבה של מטה. יון האנשית חסרת המנוחה של בן אלן, שמח לשחרר את עבודת עור המסריחה לחיים בקנדה, משלים את הרביעייה.

הסט פשוט, מקוטג' לוויקר כמו אורות שעולים בשלווה על גובלנים ופסנתר כשתחנות העבודה של הנשים עמודות מהצד. הנחייתה של רוקסנה סילברט היא עדינה, לא ממהרת ומכבדת. וכך היה הדבר בריה, עוד תכשיט אחרון במפסטד דאונסטיירס. למעשה, זהו השלישי ברציפות תחת הנהגתה של מנהלת אמנותית זו שגרמה למקום לשיר מהלב; היה גם 'השמיים הגדולים של טום וולס'. מרחב ללא טכנולוגיה, שלוש הצגות חדשות באמצע מגיפה, רעידות לב חדשות ומחשבות למוח. כבוד. תן למחזה הזה לעלות על הבמה באביב.

עד ה-5 בפברואר 2022 ב-המפסטד דאונסטיירס