סקירה: זה קרה בקי ווסט, תיאטרון צ'רינג קרוס ✭

ג'וליאן איבס סוקר את המחזמר החדש זה קרה בקי ווסט מאת ג'יל סנטוריולו וג'ייסון יוזה המוצג כעת בתיאטרון קארינג קרוס.

וייד מקולום ואליסה מרטין ב'זה קרה בקי ווסט'. צילום: דארן בל זה קרה בקי ווסט

תיאטרון קארינג קרוס,

10 ביולי 2018

כוכב אחד

הזמינו עכשיו ג'יל סנטוריולו נחשבת לאישה הראשונה שכתבה ספר, מוסיקה וליריקה למחזמר ברודווי, והיא כישרון יוצא דופן. היא זכתה להצלחה גדולה לפני כעשור עם גרסתה לרומן של דיקנס, 'סיפור שתי ערים', שממנה, החל משנות ה-80, פיתחה בהדרגה חיקוי מכובד למודל של 'עלובי החיים', שבו הופיע אחיה, אלכס, בחברת ברודווי המקורית. הוא גם הפיק את ההופעות הראשונות של ההצגה של אחותו, עם נגיעה טובה של סגנון הפופ האופראי של פראנק וילהורן. ליצירה יש עקביות וקוהרנטיות שמעידות על כישרונותיה: שפע של המצאות מלודיות, שפתיה ההרמוניות רעננות ומעוררות, הבנת הדמויות ותיאורן רגישים, והניהול של האירועים הנרטיביים והסקאלה התיאטרלית הוא בטוח ומדרמתי מרגש. למרבה הצער, הבכורה שלה בניו יורק הייתה חסרת מזל, למרות שזכתה בפרס מעגל המבקרים החיצוניים למחזמר הטוב ביותר והמון מועמדויות אחרות, אך היא הוכיחה את עמידותה בכל רחבי העולם והיא ממשיכה להופיע הפקות מחדש בכל מקום. אם רק היינו רואים את ההצגה הזו כעת בתיאטרון קארינג קרוס, אני בטוח שהיינו חוגגים אותה. במקום זאת, אנו זוכים להצעה היותר עדכנית שעתה מוצגת להערכתנו.

החברה של זה קרה בקי ווסט. צילום: דארן בל

זה מתפרסם כ'קומדיית מחזמר רומנטית חדשה', ובכל זאת, אף שיש בו הרבה מוסיקה, אין שום חידוש בסיפור או בסגנון, זה רומנטי כמו לחבק גופה והצחוקים רחוקים וקשים ומצלצלים תמיד חלולים. סנטוריולו כתבה את הספר יחד עם ג'ייסון יוזה (שתרם גם מוסיקה נוספת) וגם עם המפיק הראשי הצעיר יחסית ג'רמיה ג'יימס (שהגה גם את הקונספט המקורי). מר ג'יימס נכח בבכורה בלונדון, כשהוא נועל נעלי בית שטותיות של פול סמית עם עניבה תואמת, ויש הרבה בהצגה שמשקף את אותו הומור קיצי מוזר וילדותי: אישית, אני לא מוצא שזה יושב טוב כלל עם המצב האפי וההרואי של סנטוריולו. נראה מה עושים קהלים אחרים עם זה.

אליסה מרטין ווייד מקולום ב'זה קרה בקי ווסט'. צילום: דארן בל

מה שאנו מקבלים כאן הוא סדרת שירי מוסיקה לא רעים שנכתבו בצורה חיננית על פי חזיתות פופ אמריקניות מהעשורים המוקדמים של השלושים והארבעים: אבל, בכנות, הם יכלו להיכתב על ידי כל אחד, ולכל מטרה. על במה (עיצוב ההפקה על ידי האמריקאי, ג'יימי רודריק) שנראית כמו הפקה חובבנית משובחת של 'דרום פאסיפיק', עם חנות מתנות על קו המים שמפעילה הצגה בחזית ואל תוך האודיטוריום, עוד אמריקאי, מארק רובין (המפיק האמנותי של תיאטרון הפולטון בלנקסטר, פנסילבניה, שם היה ההצגה בפיתוח בשנה שעברה) לוקח על עצמו את התפקיד הכבד של גם הבימוי וגם הכוריאוגרפיה, ועושה בלגן מכבים של שניהם. אין לו מושג מה לעשות עם ההצגה. סדרת אריזות מביאות וישלם - חברי קהל היקרים - הן בעצם מה שמהווה את ה'סט' שאתם הולכים לראות, למשך כל הערב. תתרגלו להן.

אולי הם מיצו את התקציב על כל השחקנים? למרות שזהו סיפור עם למעשה רק שתי דמויות בו, יש מידה גדולה של ניצבים מסביבם, בעצם כדי להגיב לפרפורים שלהם. אנו מקבלים כל הזמן שמסתבר שזה 'מבוסס' על סיפור אמיתי: אכן, 'מבוסס', אך ישנן כל הפשרות התיאטראליות הרגילות. אחד המובילים, שחקן צעיר יחסית, אתלטי ונאה, וייד מקולום, עושה הרבה, הרבה יותר מרשים ומושך גרפשן קרל פון קלוזן מאשר התאמן הגרמני החרדתי האמיתי, שפיתח תשוקה פטישיסטית לשאריות המתות של אלנה הויוס הצעירה הרבה, הרבה (הבאה החדשה, אליסה מרטין). 'קרל', כפי שאנו מכירים ואוהבים אותו, מצא איזו דרך לחנוט את הגופה באותה חום פלורידי, שומר אותה ארוזה עם מטרים של חוטי פסנתר, ומעביר ימים חסרי משמעות בניהול אותה ברחבי העיר, לובשת 'לכאורה' תחת בגד התלבשויות מרובי מתחים ומתנהגת כמו זוג שנשוי לפי דעתו.

החברה של זה קרה בקי ווסט. צילום: דארן בל

כאשר מרמיזתו הקטנה התגלתה סוף סוף, הוא נמשך לפני בתי המשפט (מאוד נחמד נונו קוימדו כקריין), אך הציבור עמד לצידו של פון קלוסל, ולאחר חודש או כך של המולה, העניין נפל די מהר (בכנות, מה שיכול לעשות החום הטרופי למוחות אלה שחיים שם). עליכם לדמות מצב שעושה שילוב בין 'צעדתי עם זומבי' ובין מה שהתרחש עם נורמן בייטס כשהוא התיישן ונחצה והחליט לעבור לפלורידה, כמו שאנשים כאלה כל כך עושים לעיתים קרובות ולא רצחו את ג'נט לי. כן, יש הרבה הזדמנויות להומור מקבר באמצע זה - הספיק לחשוב על 'גברתי צום הנפשות' של טים ברטון ועל תוכניות מדומות אחרות שהצליחו למצוא צחוק כזה - אבל ההצגה הזאת באמת, באמת לא מוכשרת לדבוק בגישה כזו. לא, באמת: היא מתעקשת להפוך ל'כשהאהבה מתה לעולם לא', נגמרות הפסטישים, ואנו עוברים - בצורה מזעזעת - חזרה למצב סב-אופראי, כאילו באמת אנו צריכים לשמוע את קת'רין גרייסון והווארד קיל שרים את זה. אני בטוח שאנדראה לויד ובר (עובד עם חברת הספרות והליריקה של סלייטר, אלטון ופורסיית') מתענג מהמחווה, אבל השילוב הזה, די כמו זה של רופא מזויף אציל זקן של גרועות אירופי ותובפריק פניני אמריקני היספני, פשוט לא עומד להפוך לגרסה נוספת של היופי והחיה בקלות כה רבה. כהצגות הולכות, זו שייכת רק לעולם המתים המהלכים.

החברה של זה קרה בקי ווסט. צילום: דארן בל

וזה חבל עבור הקאסט: זוהי חייבת להיות אחת ההצגות הכי מגוונות אתנית בעיר, ודברים כאלה עדיין נדירים. ואן אדמס מארה"ב עושה אחות אנרגטית מאוד; מיגל אנחל הוא הרופא שמעניק לברון המתחזה הנרגש שלנו את ההפסקה הגדולה שהייתה לה... ושאלה גדולה עוד יותר, את הגישה לפציינטים גוססים פגיעים; אלכסנדר בראי משקיע המון אנרגיה בתפקיד הרופא והשריף; מרי-ג'ין קלדוול היא אשתו, בעוד סופיה לואיס והאנא מקיבר הופכות ליתר הבנות שלהם, ננה וסליה, שמגיעות עם תוכנית מושמצת משלהן להפוך את האחות הקדוש לאטרקציה מכנית המשלבת כספים (כשהם לוקחים את התכשיטים שנתן להם פון קוסל והכה על חיי שהם לא נקברו איתה... כדי שהוא יחפור אותם שוב?). והבעל עצמו, לואיס, הוא גוידו גרסיה לואשס, שייזכר הכי טוב על הדרך הקרירה שבה הוא בורח מאלנה כשהוא שומע את האבחנה שלה בשחפת. הם חבורת מצחיקים, ואני וודאי שתתחמם עליהם בדיוק כמוני.

שאר הקבוצה מורכבת מרוס מקלארן וג'והאן מוניר כמו טום ומריו, עם סווינגס של אנדריאה גולינוצ'י וסיון הנדרסון. יש קבוצה של שבעה נגנים, שמובלת על ידי אנדרו הופקינס, אבל מה שתבחינו ביותר בתזמורים של האמריקני רוברט פלשטיין הוא ההשפעה הדיגיטלית המידית של כלי נשיפה, שבכם לא נשמעת משהו אחר מאשר מזויף. עיצוב הקול של אנדרו ג'ונסון יכול לעשות את הקול של כולם ברור כשמש - לצערנו, איננו מפספסים שום ליריקות מאוד משתנות... חולמן שלא היינו שומעים כל כך הרבה מהן - אבל הוא לא יכול להפוך אוזן של חזיר לקיצי משי. התזמורים נשמעים כל כך זולים כמו שהבמה נראית. באופן מפתיע, אף מעצב תאורה לא נזכר בתוכנית, אז כנראה שזה העבודה של מעצב ההפקה: זה בטוח מתחרה עם הבמה על חוסר הדמיון. (אם אתם חושבים שאני קצת קשה, אז פשוט תספרו - סופר! - את מספר הפעמים שהשחקנים צריכים להיאן לדפוק בדלת, על ידי חבטת יד על אחת מהאריזות הארורות האלו, ואז כמה פעמים הם אז צריכים ל'חמם 'פתיחת הדלת המדומה הזו, אם לא תמיד לסגור אותה. כן, זה באמת כזה חובבני.)

אני מניח, ממשית, שההצגה הזו עשויה לעבוד אם המובילים היו מצוינים ויש להם איזה כימיה ביניהם. בעוד שמוגולם ומרטין מנסים את חמודותיהם הכנות, הם נתקלים ברצף של הפקה גרועה, תסריט, פסקול ובימוי. בסופו של דבר הוא מתנהג כאילו הוא חוזר לפרנק אפס מתוך 'מצעד' של ג'ייסון רוברט בראון - ויש לו אפילו הרשעה קלה שתתלווה אליו, בעוד שהיא נאנחת בצליל שצריך קול יותר בוגר וחזק, ולעולם קבילה את אחת מהוצאות הקריצה של אנטוני הנדן מתוך 'מזל סטיף' של אראנס ופלרטיה. הם לא יכולים לנצח.

אז, לכל האנשים שאמרו לי שההצגה הזו היא קומדיה ושאני אענה מצפיה בה, אני שואל בפשטות זאת: מה הפסדיתי שהיה כל כך מצחיק?

הזמינו עכשיו את "זה קרה בקי ווסט"