סקירה: ליידי דיי בבר ובגריל של אמרסון, תיאטרון ווינדהאם ✭✭✭✭✭

אודרה מקדונלד ב-Lady Day at Emerson's Bar and Grill. צילום: מרק ברנר Lady Day at Emerson's Bar and Grill תיאטרון ווינדהאם 27 ביוני 2017 הזמן עכשיו

אודרה מקדונלד עושה את בכורתה בלונדון באיחור לא מוסבר בדרך המדהימה ביותר בסיפור מחדש של סיפור חייה של בילי הולידיי. במשך 90 דקות היא מחזיקה את הקהל בכף ידה ברקונסטרוקציה משכנעת ומעוררת הנפש של אישיותה, מנהגיה, קולה והחזון של הגברת הראשונה של הג'אז, כשהיא מסתכלת אחורה על חייה מהפרספקטיבה של ההופעה האחרונה שלה בבר נידח בעיר הולדתה, פילדלפיה - הבית של החוקה האמריקאית, לכל מה שזה היה שווה אם היית שחורה ואישה וחיית שם בין 1915 ל-1959. למה זה לקח 23 שנים מאז תפקידה הראשי הראשון של מקדונלד בברודוויי (בחקיקה חזיתית ופורצת דרך כמיה ג'ולי ג'ורדן ב'קרוסל') להגיע ללונדון זו שאלה של כל מי שמבין. ובכן, נניח שזה הניחוש של כל אחד שיודע, ודי הרבה אנשים בתיאטרון אתמול בלילה עשויים להיכנס לקטגורה זו: קמרון מאקינטוש; ניקולס הייטנר; מייקל בלקמור; סר איאן מקקלן; נומה דומזוויני, ועוד רבים ורבים נוספים, באירוע זוהר שהעניק לגרנדיוזיות המתאימה לאירוע זה. תצטרך לשאול אותם מה יש להם לומר בנושא.

כל מה שאני יכול לדווח הוא עד כמה הביצוע הזו מרתקת. הזמן נראה כעומד מלכת. אנחנו לא חיים דרך שעה וחצי, אלא חיים מלאים שלמים ותנועה שלמה של מה זה להיות ממוצא (בעיקר) אפריקאי-אמריקאי, ונשי, ומוכשר עם רגישות שתופסת הכול בחיים בעוצמה פואטית ומעניקה לך נשמה היכולה לשכוח דרך סבל גדול ולהושיט יד למציאת ביטוי מוזיקלי מרומם, ולחיות דרך התקופה ההיא של שינוי, עם סבתא שהיתה עבדה והפכה, בין שאר הדברים, לזמרת האפרו-אמריקאית הראשונה עם להקה לבנה, לא פחות מאשר להקת ארטי שו. לא, לא כולם מתחממים - בתחילה - לקול המיואו של הפנסילבנית ממעמד הפועלים הזו. אבל כשמקדונלד עומדת ללא תזוזה במרכז הבמה בתחילת המופע, בתאורה של מארק הנדרסון ללא מאמץ ולא בטוחה במרכז הבמה בתחילת המופע, כשהיא נראית מרהיבה בשמלת ערב בשמלה עצרת ירוקה, לבנה וברקודית, ושיערה מבריק ומסודר, קשור היטב על ראשה ונופל משגע מאחור (תלבושות, אמיליו סוסה; פאות ואפקטי איפור מיוחדים, ג'י ג'ארד ג'נס ורוב גרין), ואז היא פשוט מכה אותך עם 'הצליל' ההוא ב-'I Wonder Where Our Love Has Gone' של באדי ג'ונסון, ומיד אחריו השיר של הניגן, ג'נקינס ומרסר 'When A Woman Loves A Man', ותוך זמן קצר דוחפים פנימה עם 'What A Little Moonlight Can Do' של הארי אם וודס, התנגדות היא חסרת תועלת. אין לה כוונה לוותר.

אודרה מקדונלד. צילום: מרק ברנר

מה שמתפתח הוא מופת כיצד להחזיק במה ולרתק קהל, כל זה נעשה עם נונשלנטיות חסרת מאמץ של כביכול נסיעה של מועדון לילה. עם זאת, אין שנייה במהלך המשחק הזה שאינה מרחיבה ומפתחת את המודעות שלנו לדמות ומערבת אותנו יותר בחייה, ברגשותיה ובמחשבותיה. מקדונלד נוגעת בכל הערות הרגש הקיימות - יש משחקיות, יש אלימות (הכי משמעותית להתרחש כאשר הכי פחות מצפים לה), יש קומדיה (עם כלב קטן קטנטן, לא פחות!), יש פוליטיקה (החיקוי של גזען דרומי הוא מצחיק ממש וממלכד מציאותי), ויש כל כך, כל כך הרבה יותר. יש כאן את אמריקה כולה, פרושה לפנינו. יש גם את העולם של היום, בדרך די לא צפויה.

הריאליזם של התפאורה – מאת כריסטופר אורם – מושך אותנו להרגשה בבית, במיוחד עם כל השולחנות והכיסאות המתפרצים דרך דוכני החזית ועל הבמה עצמה; עם תחושה של פארק נושא, אנו מוסרים עצמנו לקבל ואנחנו פותחים את עצמנו לעולם הזה. ובלי לשים לב, המלכודת נסגרת. פתאום, בכך שאנחנו נהנים מקברט מקדונלד מציגה, אנו מבחינים שהכול שהיא אומרת עדיין רלוונטי למדי היום, בארה"ב, וגם כאן, וגם במקומות אחרים. היכן בדיוק המרחק בין הסיפור המשוער על הלינץ' ב-'Strange Fruit' למיצעד היוטיוב הבלתי פוסק והבלתי מאתגר של חיסולי המשטרה הבלתי נשלטים בעליל של אפרו-אמריקאים בלתי חמושים? היכן ההבחנה שניתן לעשות בין תנאי החיים והעבודה באמריקה שלפני זכויות האזרח, ולבחור דוגמה אחת אחרונה, התקנות הבטיחותיות הגלוחות הישום בשונה בבניינים הגבוהים של עשירים ולבנים לונדוניים לבין אלה שהתקבלו בגרנפל טאואר, וקרוביו הביולרים ורבים נוספים?

אודרה מקדונלד. צילום: מרק ברנר

לני רוברטסון, שכתב את המחזה המועצתי הזה, שחרר מפלצת של אמת על הבמה. כתיבתו תמיד הולכת בזהירות, אף פעם לא נופלת לתוך קישוטים, משליט את הטון של סיבוב הקצב המתחנף באופן מבריק. ובכל זאת, אין מילה אחת שאינה קופצת עלינו עמוסה מערכים ומלאה בסכנה, ייאוש, שמחה והתייצבות. לוני פרייס מביים – כפי שעשה בברודוויי – עם גאונות בלתי נדבקת; שליטתו כל כך מושלמת שאנחנו לא מודעים שאנו צופים במשהו שאינו ספונטני לגמרי ומבושל ברגע על ידי האנשים על הבמה הזאת. אבל הקצב, התזמון, הקואורדינציה, הקוהרזיה של כל האלמנטים אף פעם לא מתחלש לרגע. המאסטר של ההופעות הגדולות שנראו לאחרונה בקולוסיאום הוא גם כן גאון עילאי של המיקרו.

כמו כן, בנוסף לאמנותיות הפנומנלית של מקדונלד – חיקוי יוצא דופן של קולה של הולידיי שיחד עם זאת הוא ביצוע אמיתי לגמרי, אנחנו מקבלים שלישיית מוסיקאים באיכות ראשונה של שלטון בקטון (על הפסנתר וגם מנהל מוזיקלי, עם לא מעט שורות לשאת גם כן), עם עבודה מקצועית באותה מידה של פרנקי טונטו על התופים ונוויל מלקולם על הבס. הרצפים האלה לא יכלו לאחל למבצעים רגישים יותר. כל שיר ושיר עולה טרי כמו פרח טרי, כאילו הם נכתבו עם רק אותם כמבצעים בראש. ועיצוב הצליל המצועצע של פול גרותויס מעביר את הכול לאוזנינו עם איזון הרמוני וטבעיות: חלל התיאטרון המורחב נשמע בדיוק כמו 'רוני סקוט'.

אז, האם היה שווה לחכות, גברת מקדונלד? אנחנו כל כך שמחים, כל כך מאוד שמחים, שאת כאן ועם המופע הנפלא הזה. בבקשה, בבקשה, בבקשה, אל תישארי רחוקה כל כך עוד?

הזמנת כרטיסים ל-Lady Day at Emerson's Bar and Grill