ביקורת: L'Amore Dei Tre Re, אופרה הולנד פארק ✭✭✭✭✭

אלד האל בתפקיד פלמיניו, מיכאיל סבטלוב בתפקיד ארכיבאלדו, סיימון ת'ורפ בתפקיד מונפרדו ונטליה רומניו בתפקיד פיורה ב-ל'אמורה די טרה רה (אהבתם של שלושת המלכים)

אופרה הולנד פארק

28/07/15

5 כוכבים

לאופרה הולנד פארק יש רקורד מרשים בהפחת חיים ביצירות מהרפרטואר האיטלקי שהיו פעם ידועות וכעת כמעט ונשכחו. השנה המוקד הוא על אהבתם של שלושת המלכים של איטלו מונטמזי, שהוצגה לראשונה בלה סקאלה ב-1913, וחודשה פעמים רבות, בין השאר במטרופוליטן אופרה בניו יורק עד לתום מלחמת העולם השנייה. זו אינה יצירה קלה למיקום. הפיתוי הוא לערוך השוואה עם פוצ'יני, בהתחשב בזמן וההתמקדות בדרמה מלודרמטית; אך למעשה, ההשוואה אינה מועילה בסופו של דבר.

היצירה הזו חייבת הרבה יותר לקבלה המאוחרת של ווגנר וריכרד שטראוס באיטליה בעשור הראשון של המאה העשרים מאשר לפוצ'יני או ורדי. למעשה, כל מי שמגיע ליצירה זו עם ציפיות פוצ'יניות ימצא עצמו מתאכזב. המוקד הוא על מורכבות הרמונית מורכבת ומנגינות קצרות או מקטעים שמתפתלים פנימה, מסביב ומעל זה לזה במורכבות כרומטית. לעומת זאת, לא נמצא כאן את סוג המנגינה הנושמת לאורך זמן עבורו פוצ'יני היה ידוע.

התזמורת הרבה יותר בולטת, ובזמנים אף דומיננטית מאשר במרבית אופרות הוריסמו מהתקופה, ויש מקטעים שבהם המלחין נראה כמעט כמצטט ומפתח מהמוזיקה הגרמנית. לדוגמה, בתחילת המערכה השלישית יש מקטע מסוים המזכיר את מוות וטרנספיגורציה של שטראוס, ודואט האהבה הלוהט במרכז היצירה אינו ניתן לדמיון ללא המערכה השנייה בטריסטן ואיזולדה כהקדמה ודגם. עם זאת, זו אינה יצירה נגזרת משום שהיא משתמשת בפלטת צבעים מוסיקלית מול דרמה מלודרמטית עם כוח נרטיבי גדול. יש גם אג'נדה פוליטית שהיא ספציפית לאיטליה ולא לגרמניה, וזה מועבר חזק, ובצורה נכונה, בהפקה המצוינת הזו.

סיימון ת'ורפ בתפקיד מונפרדו ומיכאיל סבטלוב בתפקיד ארכיבאלדו

האופרה מחולקת לשלוש מערכות, אך משום שכל אחת מהן נמשכת לא יותר מחצי שעה, הצוות היצירתי החליט להריץ אותן ברצף. שוב, זו החלטה נכונה. יש פתיכות תזמורתיות שמתארות בכוח לפני כל מערכה והן יכולות לשמש כאנטרמצות כדי לשמור על רצף הפעולה. האינטנסיביות של המוזיקה והביצועים שניתנים על ידי ארבעת הסולנים הם כאלו שאתה יוצא מהאופרה בתחושה שהיא נמשכה הרבה יותר (במובן הטוב!) מרק תשעים דקות. ההסדר המיוחס הוא באיטליה מימי הביניים, שם לפני שנים אחדות ארכיבאלדו (מיכאיל סבטלוב) פלש מהצפון וכבש את אלטורה/איטליה. הוא אילץ את הנסיכה פיורה (נטליה רומניו) להינשא לבנו מונפרדו (סיימון ת'ורפ) למרות שהיא כבר מאורסת לאיטלקי ילידי בשם אביטו (ג'ואל מונטרו).

הפעולה מגוללת את תוצאות הנישואים האסורים הללו הן ברמה האישית והן ברמה הפוליטית. ההפקה מעבירה את הפעולה לדיקטטורה לטינית עכשווית ואינה מאבדת דבר בדרך, בהתחשב בכך שהנושאים המרכזיים של נקמה, אהבה אסורה, פעולה אבירית נועזת, רצח והתאבדות נואשת אינם מוגבלים על ידי זמן או מקום. בהיעדרותו של מונפרדו, פיורה מחדשת את הקשר שלה עם אביטו אך מעוררת את האיבה של ארכיבאלדו שבזכות עיוורונו אינו מסוגל להוכיח זאת בצורה מוחלטת. הדברים נגמרים רע במהירות צפויה והגופות מצטברות בהדרגה כשארכיבאלדו נענש בצורה מוחלטת דרך תככיו שלו שנכשלים. הפעולה מקבלת דגש פוליטי כאשר המקהלה של האזרחים משתתפת בנקמתה של פיורה ויש בכך יותר משרמז לסימפתיות האירדנטיסטיות של הליבריסט סם בנלי, תלמידו של גבריאלה ד'אנונציו, אשר נחוש לקחת חזרה טריטוריה לאיטליה מאוסטריה.

נטליה רומניו בתפקיד פיורה וג'ואל מונטרו בתפקיד אביטו

על מנת שהפקה תפעל במלודרמה זו כל המשתתפים צריכים להקדיש את הכל לכך - וכמו בקומדיה הקלה - להאמין בקונבנציות שלה לחלוטין למשך כל הביצוע. היא לא תקבל אירוניה או מכשירים ממסגרים מבלי לקרוס את כל המבנה המוזר. כוחו של ההפקה הזו הוא שאופרה הולנד פארק מעביר את המחויבות הריבונית למטרה, ולפיכך היא הצלחה ניצחת בכל החזיתות.

התפאורה דורשת מגדל טירה שבו פיורה שוהה וממנו עליה להציג כרזה לבנה גדולה כדי לסמן שלום למונפרדו. היא צריכה להיות סימן מאיים של כוח גברי ומלכותי כמו גם מרחב גמיש. בכך הבמאי מרטין לויד-אוונס והצוות שלו מצליחים ברובם. גוש הבטון ששולט בבמה הוא גם מאיים וגם גמיש. חרכי החץ משמשים בכפילות פתטית כמיקומים לפרחי אבל והמדרגות החיצוניות מאפשרות להעלות חלק מהסצנות החשובות ביותר לשני המרכזים והקומה הגבוהה - אף שאני הייתי לי מעט חששות לגבי ההשלכות על בריאות ובטחון הזמרים! כל צוות השחקנים מצוי במיטבו, עם כבוד מיוחד לרומניו וסבטלוב, שיחד יצרו סצינות בעלות עוצמה, וכל אחד מהם נדרש להקרין מעל התזמורת במלוא הקצב. ת'ורפ ומונטרו זוכים לפחות הזדמנויות לפתח ניואנסים של דמות - תפקידיהם מתפקדים יותר במבנה העלילה מאשר בפיתוח זהות נפרדת. אך המלחין מעניק לשני הגברים רגעים ווקליים מרשימים, הן בדואטים לוהטים עם פיורה ואז יחד בסצנת ההקרבה הסופית. הם ניצלו את הרגעים הללו בכשרון. התפקידים המשניים אוישו ביעילות רבה, והמקהלה שידרה גם את האבל וגם את התוקפנות כלפי כוח כיבוש בנמרצות נאותה ובזעם מבעבע כראוי.

הכוכב הבוהק של האופרה היה התזמורת: הסינפוניה של לונדון תחת מקל הברזל והמדויק של פיטר רובינסון קיבלה ערב מופתי. הרגעים המורכבים היו עם תחושה אמיתית של סיכון ופרץ; אך היו גם רגעים שקטים רבים, במיוחד עם כלי הנשיפה, שהציעו תמיכה עדינה ויעילה לדמויות ולרגשות. מונטמזי עשוי היה להיות מלחין של יצירה בודדת, אך הופעה זו עשתה את המקרה הטוב ביותר האפשרי עבור יצירת המופת שלו, ואנו יכולים רק לקוות כי תהילת ההפקה הזו תמריץ גל של הופעות נוספות בבית ובחו"ל. כל הערב הראה את אופרה הולנד פארק במיטבה.