סקירה: הפינגווינים של מר פופר, אולמות התאספות טונברידג' וולס (סיבוב הופעות בבריטניה) ✭✭✭

ראסל מורטון בתפקיד מר פופר, טובי מיילי ולוסי גרטן. צילום: הלן מורי הפינגווינים של מר פופר

אולם קדוגן (כחלק מהסיור בבריטניה)

מידע על הסיור

יש רגע קרוב לסוף ההצגה בת 75 הדקות הזאת לילדים, שבו הבמה מתפוצצת בחיים בקטע שובה לב, מלודי ונראה כאילו יצא מהמופע של ג'רי הרמן, שהוא גם השיר הכותרתי של ההצגה, ואתה פשוט נפעם מהקסם הנהדר של המוזיקה של לוק בייטמן והמילים של ריצ'י יוז, וגם מהעיבוד של Pins and Needles Productions לרומן של אטווטר משנת 1938 בעל אותו שם. כאן, ההפקה של אמה אירל, שעוצבה על ידי סופי סקוייר מציגה באופן מושלם את הקטע המרהיב הזה: אצבעות רוקדות, גופים זזים, הקהל מחייך והילדים הרבים בקהל קופצים למעלה ולמטה בהתרגשות. איש המופע, שזוכה לבצע את הקטע הזה, הוא דמות כריזמטית ומקסימה להפליא, שמדברת אל הקהל הצעיר כמו וילי וונקה או דיואי פין. ואז, לאחר הסיום המסודר, באפילוג מצורף, אנחנו מקבלים ריקוד אינטראקטיבי תוסס, שבו לראשונה בהצגה, נוצר קשר חזק בין הקאסט לקהל.

ואז אתה תוהה למה שאר ההצגה לא כזו. איך ייתכן שכשרון כזה, האמור להיות ממוקד באופן כל כך יפה בסוף העבודה, מפספס בצורה כל כך מוחלטת במהלך רוב המופע? זהו חידה. כן, יש חזרת ניסיון ל'שיר הגדול' בקטע חזותי ותנועתי, שמגיע די מאוחר בסיפור, כשהציפורים משתלטות על ביתם הפרברי המשעמם של הפופרים ויוצרים מהומה. זה יוצר כמה צחוקים מבורכים. אבל גם שיר הערש המתוק והרגשי הנאמר לציפור הראשונה החולה לא מצליח לרגש כמו שצריך. למה?

המופע הזה חייב לעשות עסקים מכובדים. לאחר שהסתובב ברחבי בריטניה ובלונדון בשנה שעברה (ראיתי את זה באולם קדוגן, שם הייתה לו נוכחות טובה), הוא חכם לנצל את המשיכה הממכרת של הציפורים הלבנות-שחורות, אוכלות הדגים שמטילות ביצים: המונים של ילדים קטנים (הפקה אומרת שהיא מיועדת לשלושת ילדי הסרט ומעלה) נוהים לראות את היצורים האלה; אוהדים רבים מגיעים לבושים בפיג'מות פינגווין, או סנודים, או ציורי פנים של פינגווין, או מחזיקים צעצועים, פינגווינים ממולאים, מפלסטיק או מחיתוך נייר. ואיפה שהם הולכים, שם גם ההורים הממונים על התשלום. המיקוד השיווקי, אם כך, מוצדק. ההצגה חייבת להיות עסק מינימום סביר, אחרת היא לא הייתה ממשיכה להסתובב, ולא מועברת לברודווי ואז משתכנת כהצגה הראשית בקריטריון בווסט אנד בעונת החגים. כנראה היא מצליחה לממן את עצמה תחת גבולות מחמירים: עם קאסט של ארבעה (מר פופר הוא ראסל מורטון, גברת פופר היא רוקסן פלמר, לוסי גרטן וטובי מיילי הם התומכים), צוות קטנטן, ומוזיקה מהקלטות פלייבק, וקישוט מינימלי, עלויות הריצה נמוכות.

ראסל מורטון, טובי מיילי, לוסי גרטן, רוקסן פלמר. צילום: הלן מורי

כך או כך, כאשר ראיתי את זה הפעם, ההפקה נראתה אבודה מאוד באולם הגדול והמנומנם של חללי האסיפות של טונברידג' וולס. התסריט, שלא שונה מבחינות משמעותיות מהשנה שעברה, עדיין בעיקר 'מספר' ולא 'מראה'. זה גורם לך להרגיש שאתה יושב ליד המיטה, קורא את הטקסט לילד, מצביע על איורים של צבעי הבית שעולה בסולם או על עכברי אנטארקטי מרקדים, ותוהה אם תצטרך לעבור את הכל לפני שניתן לגרום לשינה ולהנאה עצמי יותר מעניין בטלוויזיה. למרבה הצער, הגישות החברתיות המוצעות מיושנות למדי ומעט מטרידות: חוץ מהחוקרת הנשית שנראית לרגע בתחילה ובסוף, הסטריאוטיפים המגדריים והחברתיים נשמרים בקפדנות; הדימוי של סטילווטר (ביתם של הפופרים) שולט ברוב הביצוע, כשהוא אחת מהומוגניות מחניקה. הפופרים עצמם, ובמיוחד הבעל, הם אנשים מתונים, שקטים ואדיבים, שלא עושים דבר כדי למשוך תשומת לב או ליצור עניין דרמטי. אין רשע, אין מאבק מוחשי בין כוחות הטוב והרע. אין דרמה.

רק כשהפינגווינים המופטרים מגיעים - נשלחים מהעולם בתיבות עץ שממש לא מתאימות לתקנות WWF - פעולת הבמה מתחילה להתחמם מעט. אך, הוחלט להציג אותם כבובות המופעלות על ידי צוות של שחקנים על הבמה. כן, זה עובד ב'מלחמה והשלום' ו'המלך האריה': אלו הם ספרי אפוס, בהם אנו צריכים להאמין שיש מיליוני אנשים מעורבים. כמה גופים נוספים על הבמה אינם בעיה שם. אבל, בסלון התמים והקונפורמיסטי של הפופרים, הצוות של המפעילים סתם מפריע. לפעמים, קיבלנו 'טינטין' שבו שלגי גולם על ידי שחקן מבוגר, וזה עבד כמו קסם: הקהל העריץ אותו, והוא הפך למרכז ההפקה ההיא. זהו סיפור שדורש את אותו סוג של קשר עם הקהל. הציפורים הן מה שהילדים באו לראות. ככל שהילדים קטנים יותר, כך הפער בינם לבין החיות נראה להם נמוך יותר: אם ציפורים אלה - לפחות הזוג המרכזי - היו משוחקים על ידי שחקנים חיים, זה אולי היה יוצר את הקשר בין קהל אשר כל כך חסר במרבית ההצגה.

ראסל מורטון, טוני מיילי, לוסי גרטן, רוקסן פלמר. צילום: הלן מורי

כמו שהדברים הם, זה עניין די קר. אפילו היופי הרבים של הפסקול המתוחכם, שנעשה ביכולת מרשימה כה רבה, עוברים מיליוני מייל מעל ראשי הקהל המאוד צעיר בדרך כלל, ונוטים להרחיק את הסיפור ממנה יותר מאשר לקרבו: למשל, 'אני נושא עליי אגודת, לוחץ, אשתמש בכפפה או שתיים' הוא טיפוסי למילים הצפופות והחכמות של יוז, בהתאמה למנגינות משנות ה-30 המסודרות של בייטמן - והן באות לא כאירוע חד פעמי, אלא בחבילות. זה לא היה בעיה אם היו נתונים לדמויות מסקרנות עם יכולת להפתיע ולשבות: לעומת זאת, המנגינות המפוארות של הרולד ארלן והמילים המרהיבות של ייפ הרבורג ב'ארץ הקוסם מרץ עשויות בתפארת על הדמיון של דורותי והאישיות הביזאריות שהיא יוצרת: הן בהחלט לא מוענקות לדודה אמלורה דולה ודוד הנרי האפור. בנוסף, הדיאלוג המדובר חסר כל הבחנה כזו ונראה שהוא עבודתן של ידיים אחרות - הרבה פחות מוכשרות.

אז האם כדאי לראות את ההצגה הזו? בספרי/י, אפילו בשביל הדקות האחרונות, אז בהחלט. בייטמן ויוז הם כשרונות חדשים גדולים וזה אינדיקטור שצפויות מהם דברים גדולים בהרבה. כל שצריך להם עכשיו הם התסריטים הנכונים וההפקות הנכונות כדי להפוך את הקסם הזה לקרות.

גלה עוד על הפינגווינים של מר פופר בסיור