סקירה: Roaring Trade, תיאטרון פארק ✭✭✭

מסחר שואג

פארק 200 תיאטרון

30/09/15

3 כוכבים

ההצגה של סטיב תומפסון מסחר שואג התקבלה היטב בבכורתה ב-2009 בתיאטרון סוהו. היא מועלה שוב כעת בתיאטרון פארק 200 והשאלה המרכזית היא עד כמה מחזה שהיה מאוד רלוונטי אז התיישן במשך שש השנים שעברו – האם נדרשת הפקה חדשה? על פי ההצגה הנוכחית, התשובה מעורבת. אנו מוצאים עצמנו בקנרי וורף בקומת המסחר בבונד של אחד הבנקים המסחריים הגדולים. המסכים מהבהבים ועוברים ללא רחמים ברקע. יש יציאות וכניסות לשחקנים בכל ארבע הפינות של הבמה. ישנם רק ארבע שולחנות, מה שמספר לנו כי מדובר בעיקר על מחזה של ארבע דמויות בו החברות והיריבות שמתפתחות בין הדמויות בעבודה ובפנאי הם מה שחשוב. זהו שטח גלנגארי גלן רוס עם רבים מאותם דילמות אתיות על המפרק.

ארבעת הדמויות המרכזיות הן דוני (ניק מורן), 'פי-ג'יי' (מייקל מק'קל), 'ספון' (טים ג'ורג') וג'ס (לסלי הארקורט). יש תפקידים קטנים יותר לבנו של דוני שון (וויליאם ניי) ואשתו של פי-ג'יי סנדי (מלני גטרידג'). אלן כהן מביים.

בתחילת ההצגה אחד מהצוות הקשור היטב עזב את השולחן שלו, ואנו מחכים לבוא של החדשה – אוליי, בשם הכינוי 'ספון', כמו 'כסף מזכוכית', בהתייחס למשפחתו הגדולה ולרקע האקדמי בקיימברידג'. מההתחלה אנחנו נכנסים לסדרת עימותים המבוססים על מעמד, מגדר, מתחים בין דורות, קנאה בשכר עבודה, ומתח עצום בעבודה עם הכספים בתנועה שמוביל את כל הדמויות להשפעתן וכיעור התנהגותן זו כלפי זו.

דוני הוא בחור קולני מבריק שהפך לטוב בחייו אבל בעיקר בעבודה, שם הוא חייב להיות הטוב ביותר ולזכות בבונוס הגדול ביותר מבין כולם. במהלך המחזה נגלה כמה משמעות יש מאחורי גבורתו ועידודו. 'ספון' הוא בוגר אוקסברידג' צעיר ותמים עם מזג טבעי לחשבונות שהוא היריב העיקרי של דוני בתאגיד, ומהר מאוד מתגלה כיותר (פחות) ממה שהוא נראה, כשההצגה מתקדמת. פי-ג'יי, הוא האיש המבוגר, שמאבד את שליטתו בעבודה ולוקח לשתות; וג'ס – במובנים רבים הדמות המעניינת ביותר והמצוירת ביותר – צריכה לנווט את הזרמים של הפוליטיקה המגדרית על ידי הצגת קשיחות כמו הגברים במשחקם בזמן שאינה מאבדת את זהותה האישית. זהו סיפור של המייל המרובע, בו האווירה, לצטט את המחבר, היא 'תערובת בין תומאס ברייטון של ימי בית הספר ל-גלדיאטור.'

יש בעצם שלושה סיפורים שרצים אחד לצד השני במחזה הזה. בראש ובראשונה יש לנו את סיפור הנפילה והדרדרות של פי-ג'יי, כשהפרידות הארוכות וארוחות הצהריים הארוכות וטעויות באבחנה בעבודה מובילות לקבלת בונוס נמוך יותר מכל השאר והוא מתפטר בכעס. למק'קל יש כמה הזדמנויות לשחק בצורה יפה כשיכור, וזה נצפה בעדינות בכדי שלא יגזים לצורך אפקט בלבד: הוא מציג מישהו שעדיין מתפקד על פני השטח כאשר בבירור אינו מסוגל לפעולות הגיוניות על כל הערכה רציונלית. זהו סוג עירוני מוכר גם היום.

ואז יש את היריבות בין ספון ודוני להצליח ולהרוויח יותר מזה. הסיפור השני מספק את האנרגיה הנרטיבית למחזה כולו ויש יותר ממספיק – אולי יותר מדי – פניות והפתעות לפני שהוא מגיע למסקנה. לשום דמות אין הרבה חן, גם עם מאמצים נאותים של השחקנים להוסיף אור וצל לתפקידיהם; ולפיכך לפרק המרכזי הזה של המחזה יש רק עניין מוגבל הכוללת את מנגנוני איך אחד או האחר עשויים לנצח בסופו של דבר. חוץ מכל זאת, הניגוד בין טכסוס אוקסבריג' לבין תרמית מהמזרח הוא פשוט יותר מדי פרטי וסטריאוטיפי בכריקטורה כדי לשאת אמונה. הסיפור השלישי, שבמהותו השאלה אם ג'ס מצליחה להפוך ליוזמת או קורבן בריב הזה שיש בו יותר עניין ויכול היה להיות מפותח יותר.

כמובן יש כאן סוגיות מעניינות לחקור והסצנות הטובות ביותר במחזה הן אלה שבהן הפעולה עוזבת את ההמותיות האינטנסיביות של קומת המסחר ועוצרת לחשוב על אתיקה והכאוס שהם הפעולה. ישנה סצנה נעימה בין דוני ובנו שון בבית קפה בה מנגנוני המסחר בבונים ו'מכירה קצרת-מועד' מוסברים לרווחת הקהל. התפקיד של הילד כתוב כייפה כשאלה ששואלים שאלות שאמורות להישאל, ובפועל אין אחד שעושה זאת…

יש גם רגע שמביא למחשבה נוספת של דיון בין דוני לפי-ג'יי אחרי הפרישה המוקדמת של האחרון, שבה הם סופרים את עלויות אורחות חייהם ומשווים גליונות מאזן. ברור כי פי-ג'יי הרבה יותר שמח שהוא יצא כשהוא הצליח, באיזה שהומות שהוא אולי סבל מאשתו המשמרת גבוהה. זה משחק של גברים צעירים, והסוד להצלחה הוא לדעת מתי לפרוש בעודך מצליח.

החל מעניינים עמוקים יותר לא מתבקשים. זוהי ההזדמנות החמיצה בחידוש זה, כשכעת אנו מספר שנים לאחר המשבר הפיננסי הגדול. אם אנו צריכים מסחר בבונים ושוק העתיד, האם צריך לממש אותו כך? האם ההתנהגות המטרידה וההפסד של אמון וחמלה אנושית משקפת על האופי של לוקחי הסיכונים והמהלכים שנמשכים לעולם הזה, או לטבע העבודה עצמה? אם, כמו שדוני אומר: 'צרות זו הזדמנות… צרות מביאות אותך למקומות,' האם נקודת העלות בסיכון האנושי וברמת האנושות הם גבוהים מדי?

הדמויות היחידות בדרמה זו שמתחזקות או בעלות מספיק ידע עצמי לפנות להן שאלות אלו הן ג'ס ופי-ג'יי והם השניים שיש להם הכי פחות מה לומר זה לזה בטקסט הנוכחי. אז, למרות מאמצי השחקנים להפוך את דמויותיהן לעגולות יותר ולחביבות, המחזה הזה מספר לנו יותר על הזעם שעף אחרי האירועים של 2008 מאשר לספק תובנות איך אנו צריכים לחשוב על עולם קנרי וורף בעתיד.

מסחר שואג רץ בפארק תיאטרון עד 24 באוקטובר 2015