ביקורת: ראמפי פאמפי, תיאטרון לנדור ✭

ראמפי פאמפי

תיאטרון לנדור

14 באפריל 2015

כוכב אחד

מחזות זמר חדשים דורשים את תשומת הלב והטיפול העדין ביותר על מנת לעודד אותם עד לנקודה שבה הם יכולים לפרוח ולצמוח. תיאטרון לנדור הוא אחד המקומות המיוחדים שתומכים במחזות זמר חדשים בלונדון, באמצעות אירוח של קריאות, סדנאות והפקות.

כעת מוצג שם ראמפי פאמפי, מחזמר חדש מאת ברברה ג'יין מאקי (ספר, מילים ומוזיקה), שמוגדר כ"מקרה של תה ומאפינס" המבוסס על סיפור אמיתי. הבימוי הוא של תום סלווד והנחייה מוזיקלית של תום מארלו.

הרעיון עליו מתבסס ראמפי פאמפי הוא מצוין: התנגשות העולמות שמתרחשת כאשר חברי אגודת הנשים מחליטים לעשות מה שחלק מחבריהם מחשיבים ככפירה ולהוביל מסע שינוי בחוקי הפריצות הארכאיים על מנת לשפר באופן משמעותי את מעמד העובדות בזנות בבריטניה. ההזדמנויות הקומיות והדרמטיות של מצבים אלו ברורים מיד: פגישות בבניין הכפר עם מאפינס בבוקר; נערות ליווי הנפגשות עם נשים מבוגרות מבוססות שמזעזעות אותן בסיפורים על חייהן; החזוניות באגודה המתמקדות בגיוס התמיכה של עמיתותיהן השמרניות יותר; נסיעות שטח שבהן מתבצע גיוס לתמיכה בנושא; פגישה עם השר המשרד. ניתן לזהות בבירור לאן יכולה היצירה להגיע.

אך היא לא מגיעה לשם, לא בצורה משמעותית. במקום זאת, יש הרבה חומר אופרה סבונית הכוללת את הנערות בזנות, שאף אחת מהן לא מעוררת סימפתיה מיוחדת. התעללות בין בני זוג, איומי המשטרה, יהירות של לוחמים למוסר, קשיים בתמיכה בילד או בקבלת חינוך - אלו הם נושאים שיכולים היו להיות במרכז עימות התרבויות, כאשר הפקיעה נפתחת. אבל הם מוצגים, במקום זה, כרגעע כמלל רקען חייהם של הנערות בזנות ובתוך הקשר זה, מופחתים.

כמה מהלחנים של מאקי הם נעימים ותופסים - המוזיקה היא ללא ספק המרכיב הטוב ביותר בעשייה. שיר הכותרת שובה וקטעים אחרים, כמו"לא יהיה נפלא" ו"בית הבושת המושלם", יכולים בקלות להתפס כעולים מהמופע. למעשה, הרגע הטוב ביותר בערב מתרחש כאשר הגבירות החקרניות והטובות לב של אגודת הנשים נמצאות בניו זילנד ובודקות פרקטיקות מיטביות של בתי בושת. (ניתן מיד לראות כיצד לקיחת החקירה כמוקד המרכזי של היצירה, עם הנושאים החברתיים כרקע, תשפר את הנרטיב באופן משמעותי).

בעוד יש לו קשר נושא ברור ומוכר ל"פול מונטי", ראמפי פאמפי מקיים יותר קשר, שאינו מוכר, ל"בנות לוח השנה". אך הוא מעוכב, הן בשל מילים גרועות ובאופן כללי שירה גרועה. סלווד צריך לקחת שליטה חזקה יותר על היצירה, הדיאלוג צריך לעבור שכתוב מוחלט כדי שאנשים לא ידברו כל הזמן בקלישאות.

מארלו עושה כמיטב יכולתו עם הביצועים של התווים, והנגינה מוכיחה את החלק המוזיקלי ביותר של התנהלות.

למרבה הצער, הבימוי של סלווד מותיר הרבה לרצות. קצת תחכום יצירתי בהצגה יכול היה לעזור מאוד. דברים פשוטים יכולים לעזור: הכוריאוגרפית קורטני דאלי יכולה הייתה, למשל, ליצור תנועה גוף משותפת לנערות העובדות, בניגוד לזו של הנשים מהאגודה, עם שתיהן עובדות יחד בניגודיות ואז, עם הזמן, משתלבות בהרמוניה. הלקוחות הגברים אולי יכלו לקבל שפת גוף משלהם. כך או כך - היצירה זקוקה להחייאה ישירה בלב המרכזי שלה.

המשחק הוא בסיסי בעיקר, בעיקר בגלל שהספר אינו מאפשר דמויות אמיתיות, רק ארכיטיפים. ביטול חלק מהעלילות המשניות (פעולות נוקמות של שוטרת המריבות; סיפור אהבה של ארוחת הלובסטר חלשה) יעזור למקד את תשומת הלב על המשחק המרכזי: ההבנה האמיצה והחזונית של שתיים מהנשים מהאגודה, שאחת מהן נותנת את חייה למען המטרה שהן רודפות בשמו של כל הנשים.

יש פה רעיון מצוין והקליטות מראות פוטנציאל אמיתי. זה נהדר שמאקי קיבלה את האפשרות לראות את העבודה מבוצעת, כי מה שצריך להשתנות יהיה ברור יותר עכשיו, לאחר שההפקה גילתה את החולשות האינהרנטיות בטיוטה הנוכחית.

כותרות יכולות להיות מאתגרות. אם אתה מתכוון לקרוא למחזמר "ראמפי פאמפי", אז הוא צריך להיות סקסי, אנרגטי ושובב. אם לא, הקרב לזכות את הקהל כמעט בוודאי יפסד. כפי שזה בלב העמידה, הפקה זו היא יותר "גרומפי סלומפי" מאשר "ראמפי פאמפי".

אני מצפה לביצוע הסדנאות הבא שלה.