סקירה: זיגפריד & גטרדמרונג, תיאטרון האקני אמפייר ✭✭✭✭✭

טים הוכוסטרסר סוקר את 'זיגפריד ותיאטרון המוות' של ארקולה, חלק ממחזור הטבעת של ואגנר בהאקני אמפייר.

'זיגפריד ותיאטרון המוות' של ארקולה בהאקני אמפייר. צילום: אלכס ברנר 'זיגפריד ותיאטרון המוות'

האקני אמפייר

6 באוגוסט 2022

5 כוכבים

תיאטרון ארקולה התחיל את מחזור הטבעת שלו לפני המגפה והגיע עכשיו לסיום מרשים, אישור לא רק צוות ההפקה אלא גם לגרסת הקיצור של הטבעת שיצרו גראהם ויק וג'ונתן דוב. אף אחד לא היה מנסה ברצינות להציג את הגרסאות המלאות של שתי האופרות האחרונות ביום אחד, אבל עם הזמן המוקצב כעת לשעתיים ושעתיים ו-45 דקות בהתאמה, זה לגמרי אפשרי. פתאום אפשר להעריך את מלוא קשת חייו של זיגפריד. הסרת החלקים של סיכומי העלילה האחוריים, אותם ואגנר הכניס בהנחה שהקהל לא מכיר את החלקים האחרים, מאפשרת לכל אחד על הבמה לפעול ולשיר ברגע עצמו. המומנטום הדרמטי מוחזר לסיפור בלי אובדן עומק באפיון הדמויות.

'זיגפריד ותיאטרון המוות' של ארקולה בהאקני אמפייר. צילום: אלכס ברנר והתוצאות החיוביות חלות גם על המוזיקה. עם פחות מ-20 נגנים בבור, מתחילים בהרגשה שזה באמת לא יכול לעבוד. אבל כשתתרגל לתקני הצליל התוצאות הן שמחה. האיזון בין הנגנים לזמרים מוחזר, מה שמאפשר רגעים אמיתיים של אינטימיות רגועה, פרט להפחתת המאמץ הקולי על הזמרים הראשיים. כן, הרעד הפנימי הקל של המיתרים שיצר ואגנר עם כל הקווים של הויולות חסר, אבל במקום זה, אתה שומע כל מיני סולואים של כלי נגינה שמתעוררים לחיים שבדרך כלל נקברים בקצפת האורקסטרה הכללית. לפעמים העריכות בין סצנות חדות מדי לפי טעמי – הייתי רוצה יותר מהמעברים האורקסטרלים נשמרים, לפחות מכיוון שהאמנות של המעבר הייתה אחת שואגנר הצטיין בה בגישה קולנועית-פרוטו. אבל המהות נשמרת, בזכות הכישורים של תזמורת אורפיאוס והמנצח שלהם, פיטר סלוין.

'זיגפריד ותיאטרון המוות' של ארקולה בהאקני אמפייר. צילום: אלכס ברנר הפאר הדהוי והזוהר של האקני אמפייר עצמו הוא סמלי של הגרנדיוזיות המפוקפקת של ואללה, כך שלא היה צורך להציג מילוליות בעיצוב הבמה. במקום זאת, תוך התבססות על הסט מהאופרה הקודמת הולוורה, יש לנו מבנה פיגומים עם פלטפורמות רבות בגבהים שונים. זה נותן יתרון של כניסות ויציאות ממושכות, תמיד תכונה באופרות של ואגנר, תוך גם מתן אפשרות לדמויות לנקודות תצפית מרובות לשירה. בזיגפריד הסט היה מלא בפסולת ממערת מימה, וקרטונים שימשו לזהב שהצטבר במערת פאפנר. ריהוט מיושן סיפק סביבה ממעמד בינוני מתאים לגיבישונגים השאפתניים. האפקטים המיוחדים היו יותר פספוס והצלחה - תאורת סרט אנכית ירדה מהוואל הפעמים מספקת תחושת מיקום - ירוק ליער, אדום לאש הקסם, ומגוון צבעים לסוף העולם. זה היה יעיל וחסכוני. כמו כן, פאפנר, הדרקון, הוצג כאן כדמות מרכזית עם מגוון אבטארים. עם זאת, זיוף החרב, תמיד קשה להוציא לפועל אפילו בהפקות עם תקציב נרחב, נראה יותר כמו חימום ערמונים על ברזי.

'זיגפריד ותיאטרון המוות' של ארקולה בהאקני אמפייר. צילום: אלכס ברנר הטבעת מתוארת לפעמים כסימפוניה בארבע תנועות עם זיגפריד כסקרצו. זו ההפקה הראשונה שבה מצאתי את ההשוואה הזו משכנעת. יש לנו את האנרגיה והדינמיות של הנעורים, ההמחשה המופלאה של התעוררות היער לחיים, התבוסה של הדרקון ווטאן ולבסוף הכיבוש של אש הקסם והתעוררות ברונהילדה. כל זה זרם ללא מאמץ קדימה בלי יישום של בלמי דרמטי, חוויה מרגשת להיות חלק ממנה. כמובן, שום דבר מזה לא היה עובד בלי הכישורים הוווקאליים והמשחק של הקאסט: בתפקיד הכותרת ניל קופר שמר את האנרגיה והתמימות זורחות עד הסוף, מוצא יותר שכבות ממה שלרוב ניתן בתפקיד הזה. קולין ג'ודסן באמת שר את תפקיד מימה ונתן לנו להרגיש את התסכולים שלו הלגיטימיים באותה מידה כמו הערמומיות הנמוכה שלו. בחלקים המרכזיים, הקול המכובד של פול קארי ג'ונס העביר את הכובד של מטרת 'הנודד' אבל גם את הרצון הפחות מכובד שלו לתמרן ולהשתעשע על חשבון הדמויות האחרות. כך אפשר להבין במלואו מדוע זיגפריד משטח אותו בזלזול, משהו שלא תמיד עובר היטב בביצוע. פרדי טונג, משחק את אלבריך בשתי האופרות, היה חריף ומאיים, ואליזבת קרני פרפרה בביטחון דרך הכתיבה המליסמטית המסובכת של 'ציפור היער'. סיימון וויילדינג מצא רגישות וחרטה במילותיו האחרונות של פאפנר, ומא היידורן, נלחמת את דרכה דרך מטרים של גזה אפרסקית, עמדה באומץ מול 'הנודד' בעימות המכריע שלהם שקובע את תוצאת הדרמה. זה היה הרגע האינטנסיבי והמרוכז ביותר באופרה, בצדק.

'זיגפריד ותיאטרון המוות' של ארקולה בהאקני אמפייר. צילום: אלכס ברנר לצערי, אך באופן בלתי נמנע נותרו ללא נורנות, תיאטרון המוות מתמקד מאוד בבגידת זיגפריד בברונהילדה והתקרבותו לשבט הגיבישונג. היה לנו זיגפריד חדש - מארק לה ברוק - שהיה – בצדק – מבוגר ויותר עולמי מההתחלה, וויטאלי טריים לקראת הדרישות הבאות. לי ביסת כברה את הטון שלה יתר על המידה בסצנות המוקדמות אך נרגעה לתוך התפקיד כדי לתת ביצוע מצווה אך גם אינטימי של סצנת הסיום הבוערת. סיימון וויילדינג חזר כדי לתת הופעה מצוינת כהגן, מלאה רצינות ממזרית מתוחכמת. סיימון ת'ורפ השליך את החולשתו של גנטר בצורה מאוד אפקטיבית, ולוסי אנדרסון עשתה יותר מהחלק המועוט של גוטרונה מהרגיל. אולי הסצנה האהובה עליי, תפסה לגמרי מהתחלה ועד הסוף, הייתה העימות בין ברונהילדה וולטרויט, בו אנגהרד לידון ניצלה היטב את ההזדמנות האחרונה להסית את ההתרסקות הקטסטרופלית – כל הנושאים של הטבעת, מהפרקטיקה של רמאות עד הסיכוי להתחדשות הוצגו כאן.

הבמאית ג'וליה בורבק והצוות היצירתי שלה ראויים להערכה רבה על ניווט הפרויקט המורכב הזה עד לסיום מוצלח. הם באמת עשו מעל ומעבר לתקציב שלהם בדרך שזכורה לחלוטין ועמדו על גרסה מבצעת זו בדרך שיוביל, כך מקווה, להרבה הפקות נוספות, שאולי יתמקדו בהערכה והבנה של ואגנר, למרות מה שהטהרנים עשויים לומר.