סקירה: Swifties, TheatreN16 ✭✭

סוויפטיז

תיאטרון N16

1 במרץ 2016

הזמן כרטיסים

יש כאן רעיון ממש טוב למחזה. קחו את 'השפחות' של ז'נה, הסירו את 'מאדם' מהמשוואה (למרות שהיא כל הזמן משוחזרת בצורה של שירים), ותנו לסולנג' וקלייר להיאבק כה מעריצות פופ היסטריות, מחקות את האלילה שלהן - במקרה זה, טיילור סוויפט ששומעים אך לא רואים. מיקמו אותן בחדר מלון, שם הן ממתינות לביצוע תוכנית להשתלטות על חיי הגיבורה שלהן ולהשיק את עצמן - כמו ב'אנשים חסרי רחמים' - מתוך עבדות אנונימית לחיים של נוחות וזוהר. ההגדרה הבורגנית אינה מרוחקת מאוד מאנהואיל, או אפילו מפיידו, וניתן להתייחס אליה כקומדיית נימוסים כלשהי.

זהו רעיון חכם ביותר, והסופר טום סטנטון ראוי לשבח על שיצר אותו והביא אותו כך רחוקה בדרך ליצירת מחזה. אך הוא צריך להתמודד עם מאבק. ז'נה כותב דיונים מבולבלים ואינטלקטואליים, כאשר לא מושם דגש על יצירת דמויות 'מעודנות'; הדבר הופך אותו למרתק, אך מבלבל לקהל תיאטרון באנגליה. כדי לעשות לו צדק בבריטניה, בדרך כלל יש לעשות לו טרנספורמציה ולהחליף את חזונו בחזון אחר לחלוטין, כזה שמזין את הציבור במה שהוא מצפה לצרוך בתיאטרונים שלו: דיוקן תלת-ממדי, מציאותי, מבוסס מציאות - והרבה ממנה - ומעודן בהרבה הומור ואירוניה. מעט מאוד מצליח על הבמה הבריטית שאינו תואם לסוג כזה באופן עמוק.

יהיה איך שיהיה, איני יודע בכמה בתי מלון חמישה כוכבים שכותבים עליהם המחתם של כוכבי פופ ומלווים בילוי מר סטנטון אכן ביקר או שהה בהם, אבל מהמחזה הזה אינני מקבל את התחושה שכנראה שזה היה פעמים רבות מאוד. בשלב מסוים, יש אפילו נציג של צוות המלון - המושמע בקול לא מזוהה ולא נראה - שדופק על דלת הסוויטה ואז מכריז לכל אחד מהשומעים שהמשטרה נמצאת בקומה תחתונה בלובי חוקרת עניינים לא ידועים, וששומרי החדר - גיבורותינו האמיצות - צריכות להפסיק לקווינה להתחבר עם לה סוויפט. איני יודע עליך, אך בעיני זה לא נשמע בדיוק כמו משהו שיכול לקרות ב-Dorchester. אם אפשר לסמוך על דבר אחד מאנשי צוות מלון ברמה גבוהה, זה על דיסקרטיות.

עם זאת, העבודה הועברה לידיו של הבמאי, לוק דייוויס, שהצליח לאחרונה עם הפקתו של 'מונולוגי ה-HIV': כאן, הוא נמצא אולי על קרקע פחות מוכרת ותגובתו לחומר מזעזעת ולעיתים כושלת. הוא נראה או לא מודע לדרישות הבלתי רגילות של ז'נה, או לא מתעניין בהן. השימוש המופרז במוסיקה - שנמשך כמעט בכל דיאלוג - הוא סימן לחוסר הביטחון שלו. הוא נותן לשחקניו - הכפילה של טיילור, טניה קוברט, והעמיתה הנדכאת, איזבלה נילופר - לעבור סצינות מאולתרות של בית ספר לדרמה, בתקווה שיוכלו להגיע איכשהו לפרשנויות תקפות של תפקידיהם, ועם קצת מזל - להפקה משמעותית. ובכן, הם עושים את המיטב ומשם לזאת הם לעיתים כן מצליחים. לנילופר זה עתה היה לוהק כתפקיד הראשי ב'סלומת' forthcoming של הנשיונל, ולבסוף ניתן לראות מדוע. קוברט (שנראתה לאחרונה מככבת ב'המנהרה' של סקיי אטלנטיק) מותחת הכל לטובת שאכטה בצורת פופ הבעדה, ועושה את הכל האפשרי תיאטרונית להפוך שבועת אופי לדמותה להראות אמיתית. השניים אינם מעולים כלל. אך הטרגדיה-קומדיה שלה היא חיה מאוד חמקמקה של לוכדת. תקופת חזרות ארוכה יותר עם במאית מנוסה יותר הייתה יכולה לעזור. ככל שהדברים עומדים, השחקנים נראים כמותירים להיאבק עם פני הקרקע הבלתי חדירים של החומר, שנדמה מעט לא הוגן כלפיהם - וכלפינו.

התסריט של סטנטון לא עושה להם הרבה טובות. לדוגמה, אנחנו היינו רחוקים ממנו הרבה מאוד לפני שגילינו שהבנות הן מלוטון: זו היא חשיפה מוארת - לפתע, הרצרניים, המקפצים, והמציגים יתרמו מוחשיות. מדוע המחבר ממתין כל כך הרבה זמן להקים את דמויותיו איני יכול לדמיין: זאת אומרת, זה בקושי סוד מדינה, נכון? באופן מעניין, 'גרסה' אחרת של 'השפחות' נראתה אך לפני חודשים בודדים, ונתקלה בבעיות דומות של אטימות. באופן מרשים, בזמן שאותה אמנות 1947 חבר לוהקה, 'שומרת מותם', ניתנה בהצגה חברתית אצל דייוויד רודקין בליצור הדפסים, בוימה במיומנות על ידי ג'רלדין אלכסנדר, שהשתמשה בתכנון עיצוב מודגש ורמה גבוהה של סגנון, במשולב עם שחקנים מנוסים מאוד שלה, להם נתנה כמה שפחות מהלכים, כדי לקבל תוצאה של הפקה ממוקדת ובמובנים מסוימים - אמינה. שתי התכונות הללו - מיקוד ואמינות - חמקמקות ביותר אצל ג'נה. סטנטון ודיוויס אולי הבינו את זה עד עכשיו.

עד ה-11 במרץ 2017

תמונות: לוק דייוויס

הזמן כרטיסים ל'סוויפטיז' בתיאטרון N16