סקירה: 'הפלנלות', תיאטרון קינג'ס הד ✭✭✭✭✭

הפלנלטות. צילום: פרנסיס לוני הפלנלטות

תיאטרון קינג'ס הד

19 במאי 2015

5 כוכבים

הפלנלטות מגיעות לתיאטרון קינג'ס הד כחלק מחגיגות 45 השנה להקמתו. המחזה מאחד מחדש את ריצ'רד קמרון ומייק בראדול, הצוות שהצליח מאוד ב'בוש' עם מועדון הגליה (2002) ועבודות דומות. הוא חולק הרבה תכונות דומות עם קודמו המצליח ברמה הלאומית: עיירה צפונית מושפלת, מאוכלסת בנשים קשוחות או מנוצלות וגברים אלימים או חסרי עצמה; שם מוזיקה ממלאת את הפער העצום בין הנסיבות הקשות של חיי היום-יום לבין השאיפות והכמיהות של הנשמה שבפנים. המסך עולה על שיר מחווה ל'טמלה מוטאון' במועדון רווחת הכורים, אשר מציג לנו חמישה מתוך ששת הדמויות במחזה – ברנדה (סוזן סילבסטר), אלמנה שמנהלת את מקלט הנשים המקומי; האחיינית שלה, דלי (אמה הוק), בת 22 אך עם גיל מנטלי עשור צעיר יותר; רומא (הולי קמפבל), חברה מבוגרת ושותפת דעה להרבה פגיעות של כנופיה מקומית; ג'ין (סיליה רוברטסון) אישה משכילה מהולכות המדינות, שהגיעה לאחרונה למקלט, וג'ורג' (ג'ף ליסלי) סוחר חפצים משומשים מקומי מסביר פנים אך דהוי, שנמשך לפעולה כדי להוות מספר. הם מצטרפים מאוחר יותר למקום על ידי ג'ים (ג'יימס הורנסבי), קצין משטרה קהילתי נשוי, שמתגלה כמי שמנהל רומן עם ברנדה. השיר הפותח הוא חלק מהופעה קבועה, והטון שלו של שאיפה רומנטית נישאת המלווה בתחושה של אכזבה חסרת רחמים והכרחי שלא נמנעת קובעת את הדפוס לכל המחזה בכללותו. הדמויות עושות כמיטב יכולתן להימלט מאוסף מצבים שנדמה כהכנה מראש, ואז מתאמנות או מבצעות קטעי מוטאון כפרשנות מקהלתית על האלימות והייאוש המאיימים להציף אותן. למען הסר דאגות שזהו תרחיש מוכר וסטטי, הרשו לי לומר מייד שכל אחת מהסצנות המ רבות מעוצבת להפליא כך שהחצי הראשון מבסס אפיון עשיר ועמוק שממנו הדרמה של כוח גולמי עולה במחצית השנייה. אלה הופעות מפורטות שבהן נקודות רבות זעירות של טקסט או גינון או מחווה חוזרות לפגוע בכם עם משמעות חדשה בפעם השנייה של בקשה והבחנה. יש איזון עדין בין קומדיה לצער שממשיך לרטוט ולהשתנות עד לפנייה כהה מכרעת בסצנות האחרונות ביותר שמשוחקות בחן ובכישרון רב על ידי כלל המעורבים. אף על פי שישנן הופעות בולטות שעלי להציג בביקורת זו, זהו בעיקרו הצלחה ציורית, שבה הכותב מבטיח, כמו כותב אופרה, שכל אחת מהדמויות מקבלת נקודות סולו אפקטיביות ודואטים של ניגוד לפני ההשתתפות באנסמבלים של אנרגיה, שנינות ו– במידת הצורך – כעס. כל השחקנים חזקים ודיסטינקטיים; ועל אף העצב הכובש של הסוף, המחזה מתגלה כהפקה שמחה מאוד שמשאירה את הקהל בתחושת אשרור החיים מתרחש כמו גם בחינה משפטית של תהום של התעללות.

חלק מהסיבה להרגשת איזון זו ולהצלחת ההפקה הכוללת היא ההתמקדות הרבה יותר בפתוח האינדיבידואלי של הדמות מאשר בייחוס שיטתי של אשמה. אין הצגה דוגמטית לפנינו: ההתדרדרות החברתית-כלכלית של עיירת הכרייה היא נתון, רקע קודר ולא סדר יום פוליטי. לא שזו הייתה בעיה ברמה מופשטת, אך זה היה הופך את המחזה לשונה מאוד – גישה דויד הר לא הייתה משתלבת עם הקריאה הפרימלית של הנשמה שמוצגת כאן ברגש רב. האלמנטרי לפעולה היא ההצגה הדואטית של ברנדה על ידי סילבסטר: שחועה, בלתי מוסרת, סבלנית ללא קץ ומקבלת. היא המרכז הרגשי השקט של המחזה שסביבו מסתחררות הדמויות האחרות ושלו הן חוזרות. יהיה קל להפוך את זה לקריקטורה של אישה צפונית נחרצת אך היא לא מפספסת את ההזדמנויות שהיא מקבלת לחשוף את אכזבותיה ונזקיה הרגשיים. ישנם רגעים של פגיעות נוגעת בלב במגעיה עם שני הגברים שבקהל, במיוחד שהם מאוד מציקים. לצד הנקרא שלה במקלט רוברטסון מעבירה את מסעה של ג'ין מהיותה אישה מוכה לעמידה על הרגליים והתפוררות על אף אובדן משפחתה – באמת הדמות היחידה שסוגרת את המחזה במקום פסיכולוגי יותר טוב מזה שפתחה בו. שני הגברים – ג'ורג' וג'ים – קשים להביא לבמה בשל תחושת הכשלה עקבית בחייהם – לג'ורג' יש את הכוונות הטובות ביותר, חסד אמיתי ואמפתיה, אך אנרגיה מופחתת ויכולת ליהול דברים; לג'ים יש את האנרגיה אך חסרה ההבנה הרגשית, בין אם על עצמו או על אחרים. שניהם נכשלם להבין את ההשלכות הקלות של מעשיהם עבור הנשים במקלט. הכוח עדיין נמצא אצל גברים חלשים או (מחוץ לבמה) פרועים ומניפולטים. שני השחקנים מצליחים להפוך את הגברים הללו למשפטים אפילו על אף שמשקל רוח הרוח של המחזה הוא הצגה של טרנדיה לנשים ומטעמן.

אך אין ספק שהופעות הבולטות נתונות להולי קמפבל ואמה הוק. במהלך רוב הפעולה קמפבל מגלמת אישה שאין לה ערך עצמי שנותר, שהיא או מחלימה מפציעות פיזיות או עומדת על סף קבלתן. היא לוכדת את האיכות החלשה-עיניים של הקורבן המתמיד בצורה כלכלית וללא סנטימנטליות, תוך שמירה על קול ואישיות שונה לתקוותיה לבית משלה. בסצנותיה עם הוק, התאוששותם המשותפת של חלל תקווה הוא נוגע מאוד. דלי, אם כן, היא מרכז מוקד התקווה של הקהל כל פעם שהיא על הבמה. היא מגלמת את דמותה בתמימות בטוחה, אך גם עם שכבות אחרות רבות: ראיית מוקף ומסירות נוכחות של ילד עם שפע אנרגיה אך אמון מוטעה מגיע בצורה חזקה בחלק הראשון; ובשני, כשהחושך סוגר עליה, בלבול, כאב חסר הבנה ושליחת רצון נואשת לשמור על עוגן בטוח כלשהו בעולם המבוגרים מתחילים להשתלט ואתה רואה את קווי ההשלכה של הופעה מופתית. המונולוג שלה בחלק האחרון של המחזה הוא אחד מרגעי התיאטרון הטובים ביותר שחוויתי השנה; אחת מאותן הפעמים שבהן הקהל נמצא כולו באזור עם השחקן וכל ההתייחסויות החיצוניות מופשטות.

זהו מחזה שמכבד את כל מה שתיאטרון קינג'ס הד מייצג. תפסו אותו אם תוכלו בימים האחרונים, ואני יכול רק לקוות שהוא יגיע לבמה אחרת בקרוב מאוד.

הפלנלטות רצה בתיאטרון קינג'ס הד עד ה-6 ביוני 2015