סקירה: ארבע הפרידות, מחסני הארטילריה המלכותיים ✭✭✭

ארבע הפרידות. צילום: אלאסטייר מיור ארבע הפרידות

בניין התותחנים המלכותי, וולוויץ'

02/07/15

3 כוכבים

שטח המצעד שנמתח לאורך החזית הג'ורג'ית הפנטסטית של מפקדת התותחנים המלכותית לשעבר הוא מקום טבעי ומרשים למופעים פתוחים, ויש לברך את פסטיבל גריניץ' ודוקלנדס על הבאת אירועים כמו ארבע הפרידות לכאן. זהו מקום טבעי למופעים בקנה מידה גדול והשימוש הקהילתי הגמיש בו מאז שהחיל עזב הוא מעודד כשזוכרים כי המקום הזה מקושר לאחרונה לרצח הנורא של המתופף לי ריגבי ברחוב סמוך. זיכרונות עדיין חודרים מהטקסים המרשימים של פתיחת משחקי האולימפיים והפראלימפיים שהתקיימו בלונדון ב-2012, וארבע הפרידות נחשב ל(בחלקו) קודה מוצלחת לאותם מופעים. בראדלי המינגס, הבמאי כאן, שהיה גם אחראי על כוריאוגרפיית הפראלימפיים, כותב בחוברת שפרידה קאלו הייתה אחת הדימויים הנציגים של הנכים שהוא שקל במקור לאירוע זה; וכעת הוא חזר לחייה כבסיס להרהור על הקשר בין יצירתיות לבין התגברות על נכות ורדיפה.

פרידה קאלו זכתה להתעניינות עצומה בשנים האחרונות, ויש לפתות לומר שהיא כבר לא צריכה היכרות. בכל קנה מידה, זהו סיפור מרשים של אדווה וחוסר יכולת פיזית, שהופך לביטוי אמנותי זיהוי מיידי. סיפורה הפך אותה לגיבורה עבור פמיניסטיות ועבור צ'מפיון של יצירתיות הנכים, ובצדק. אבל ההתעקשות הבלתי פוסקת לפרש את העבודה דרך החיים מטילה מגבלות על הבנה שצריך לשקול. היא גם שייכת להיסטוריה של הקבלה והחייאת התרבות הילידית המקסיקנית, להיסטוריה של הסוריאליזם, וגם לשימוש באמנות הוויזואלית לתמיכה בזכויות העובדים, כפי שפיתח בעלה דייגו ריברה. הבנה מלאה יותר של משמעותה דורשת פירוק תחושת הבידוד הההיראטי שהכתבים שלה עצמו החדירו וקידמו, וראיתה כיישות חברתית לפני שהיא הפכה לאייקון. על אף הישגי האסתטיים והרגעים החזונים, המופע הזה נוטה לחזק את הדימוי הסטריאוטיפי הישן של פרידה.

המוצג הוא שלושה מבנים או במות עם מקומות ישיבה לקהל בטרוורס. בקצה אחד יש פלטפורמה מדורגת שמזכירה זיגורט מאיה: הפלטפורמה יכולה גם להיות מורמת אנכית כדי לספק מסך להצגת אנימציות, ומשטח טיפוס. שמלה לבנה ענקית בגודל בלון מתנשאת לצד אחד. בקצה השני תהליך גיבוב מתכת מקולקלת, אשר מסמל את תאונת האוטובוס שגרמה לשני מוגבלותיה של קאלו ולבסוף למותה. במרכז יש עמוד בגובה עשרים מטרים עם חבל כרוך סביב חבל מכוון. זה מתגלה בחלק האחרון והמרתק של הערב – טיסת הוולודות.

המוצג מחולק לארבעה חלקים, כל אחד קרוי על שם אחד מאלמנטי האוויר, האדמה, האש והמים. בחלק הראשון, שמתמקד בשמלה הלבנה ומלווה בזיקוקין וריקוד, הנושא של הטיסה מוצג, כמו גם מוטיב הפרפר, שחוזר בכל החלקים כדי לסמל את רצונה של קאלו לברוח ממגבלותיה הפיזיות דרך יצירתיות. בחלק השני, המאופיין באפקטים חזותיים מרשימים, פרידה חווה את תאונתה ומצטערת על מוגבלותיה. בנקודה מסוימת היא מועברת ברכב פתוח כמו פסל צבוע בתהליך דתי, לבושה לבן ועם רגל אחת בלבד - זהו אחד מהרגעים שבהם הצוות היצירתי מצליח למצוא קשר חזותי לחיי פרידה העובר מעבר להוסיף על דיוקנותיה העצמיים. בחלק השלישי, הבולט ביותר, טקסטים שנלקחו מכתיבתה מתמזגים עם אנימציה חזותית על המסך שממחישה את תהליך הציור שלה. האנימציות לוקחות מוטיבים מעבודתה ומרכיבות ומפרקות אותם. זהו הנקודה היחידה בערב שנותן תובנה לתהליך האמנותי של קאלו, החשיפה של שכבות שונות, הדמויות הפוזה סטטואיות עם הליבה הביולוגית שלהן חשופה, הקצוות החדים וכנראה שילובי צבעים דיסהרמוניים, הכוח הגולמי הבלתי מוסרי של הטבע. בפרק האחרון המניפסט החברתי של פרידה מוצג, ומוטיב הפרפר משגשג מחדש כזכרון עקרון הגיוון. הסצנה והערב מסתיים עם הטיסה של הוולודות.. נשים שטיזת עץ המברשות.. שמייצגות את שאיפותיה של פרידה לקראת הרמוניה בין אנושיות וטבע. זיקוקין מנקדים את הסיום...

אין ספק שזה היה מופע בעל הישגים טכנולוגיים, אשר אסף צוות יצירתי חזק שהציג כישורים מרשימים בריקוד, שירה, הקרנת קול, אנימציה, אקרובטיקה ו–כן– טיסת אנוש. היה ריקוד עכשווי אקספרסיבי משכטר ג'וניור שסימל את המאבקים של העניים, והצגת דקלום חזקה מכמה שחקנים שגילמו את פרידה בנקודות שונות בחייה. אולם, בעיני היו רק שתי נקודות שבהן המדיום והמסר התמזגו באופן מלא ואותנטי. אחת מהן הזכרתי - כשהאנימציה נתנה לנו הצצה לרגעי לתוך האלמנטים המורכבים שהתמזגו בתהליך האסתטי של קאלו. האחרת, והיא הייתה שווה את ההמתנה, הייתה 'הטיסה' של הנשים הילידיות המקסיקניות - הוולודות - שקפצו מהפלטפורמה בראש העמוד לפני שהתפשטו לסיבובים נודנוקיים היפנוטיים כשהחבלים בראש התפתלו והפלטפורמה הסתובבה. כל הזמן קפטן שלהם ניגן סולו חליל שובב מראש העמוד, ואחת הנשים נגנה תוף קטן כשהיא סובבת. במקור זה היה טקס פוריות ממנו נשים לא הוזמנו, אבל כמה אזורים במקסיקו עכשיו מאפשרים לנשים 'לטוס' גם ולחוש איזון בין האנושות לאלמנטים. תמונה פשוטה אבל מרשימה זו שימשה לספק את שאיפותיה של קאלו לבריחה מלהיות קשורה לאדמה, להשבת הרמוניה בין האדם לטבע, ולהעצמת נשים בכל מקום שניתן. הסיום היה לכן הן כמו מופע והן כמו סמל שפועל יחד.

אז, בסיכום, היה הרבה כישרון ומשאבים במופע, ורעיונות רבים רועים מסביב, כמה ממוקדים ומעובדים יותר מאחרים. בנקודות בין אם על ידי אמנות סימבולית או מידע עובדתי קיבלנו קריאה מפורטת יותר של פרידה מאשר כמה מתומכיה מאפשרים. אבל סוגיות אחרות למשל הקשר שלה והחוב הציורי לריברה לא הוזכר כלל. זה מצער שלא הייתה קהל גדול יותר אבל המופע חסר קשר ברור למקום, והבמאי היה צריך להבין שמופע שעשוי למלא בית מרכזי בכל פארק או פיאצה בלונדון מרכזית, יתקשה למצוא תמיכה רחבה יותר מחוץ ללא עוגן יותר ברור בהיסטוריה המקומית של וולוויץ'.