ביקורת: חמש השנים האחרונות, תיאטרון גאריק בלונדון ✭✭✭✭✭

ריי רקהאם סוקר את המופע "חמש השנים האחרונות" מאת ג'ייסון רוברט בראון, המוצג כעת בתיאטרון גאריק, לונדון.

אולי היגינסון ב"חמש השנים האחרונות". צילום: הלן מייבנקס חמש השנים האחרונות

תיאטרון גאריק

5 כוכבים

הזמנת כרטיסים פסנתר כנף מוכר ומאוד מלוטש יושב על במה מתגלגלת, עשן מואר בעדינות מסתחרר סביבו ומתחתיו. זהו מראה שלא זז, ועל כיסא הפסנתר נחה פיסת נייר. זהו מחזה שרבים ראו קודם לכן, בתיאטרון פלהאוס סאות'וורק, שבו הפקה מדהימה של קייטי ליפסון הוצגה פעמיים: מיד לפני הסגר בימים שבהם ריחוק חברתי, בדיקות חום ועטיית מסכות היו מושגים זרים; ושוב (באמצע תקופת הסגרים שנראתה כמוה ארוכה ללא סוף) כאשר נדמה היה שחיי התיאטרון שלנו השתנו לעד, והיינו לכודים בבועות פרספקס קטנות, אינם יכולים לקום ולמחוא כפיים. אך על במה זו בווסט אנד זה נדמה מעט יותר מרוחק מאשר בסאות'וורק; כאילו שהקיר הרביעי של פרוסניום גאריק יצר גבול בלתי עביר בין הקהל לשחקנים; ולפחות לב אחד של צופה צנח מעט. ואז, כשהעבודה הרעשנית של מנהטן הגיעה לשיאה, מספר מאות נורות האירו L, 5 ו-Y. שני פרצופים מוכרים עמדו בנוכחותם הגבוהה, והתחילה ערב שונה לחלוטין. ניתן להניח שהשאר הפך לערב תיאטרלי אגדי.

אולי היגינסון ומולי לינץ' ב"חמש השנים האחרונות". צילום: הלן מייבנקס

"חמש השנים האחרונות" מספר את סיפורם של ג'יימי וקתי, שני אינדיבידואלים שמתאהבים ומאבדים אהבה במרוצת תקופה של חמש שנים. אם אינכם מכירים את תפיסת המרכז של המופע, הסתכלו בפסקה הבאה עכשיו. הסיפור של ג'ייסון רוברט בראון שהיה פעם בלתי שגרתי (אחת הדמויות מספרת את הסיפור לאחור, השנייה מהתחלה) מעולם לא מומש בצורה ברורה יותר מהבימוי המתוקן של ג'ונתן אובויל לווסט אנד. בעוד שבסאות'וורק הצופים אולי היו סלחניים בשל התחושה מעט מוזרה של להיות צופים פסיביים, כאן אנו כמעט משתתפים. ג'יימי וקתי מכירים בנוכחותנו, פונים אלינו ברגעים חשובים ומתקשרים בנונסנס לירי בצורה מקסימה ולאחר מכן קורעת לב. אנו רואים את כאבם דרך לובן עיניהם; אנו חשים את שמחתם דרך קריצה או הנהנה. זו דרך מבריקה להבטיח שאנו מרגישים מחוברים, בהפקה מוגדלת באלגנטיות של מופע קטן.

אולי היגינסון ומולי לינץ' ב"חמש השנים האחרונות". צילום: הלן מייבנקס

הכול כפי שהיה קודם, אך מוגבה. הפנסי הלוח הכחולים שהשתלטו בצורה מרשימה בסאות'וורק כעת גבוהים מעל הבמה, עדיין מסתובבים ומחליפים את כוחם (בערך כמו הדרך שבה המשתנים בין הגיבורים מופע מתחלפים) בעיצוב האור היפהפה של ג'יימי פלאט. העיצוב של לי ניובי הוא חדה, נקי ומוגדר. מיקום של ארבע כיסאות פסנתר מסוגננים מהווה מחווה להעמדה הקודמת של המופע ואילן מקורות האביזרים מאפשר את המרחב להופעה להפוך לכל מה שהוא צריך להיות. ה-score קיבל זוהר רציני, עם תוספות התזמורים של ניק ברסטו משדרגות בצורה מוזיקלית ודרמטית, עם בחירות כלי נגינה מעורות המתאימות לסיטואציה, דמות ועולה. בנקודות, הצליל החדש כמעט קרע את הגג של גאריק, ומניפולציה תחכום את קהל Night הלחוץ למצבים שונים של התלהבות לאורך הערב. בהפקה שדורשת במה יצירתית, הכוריאוגרפיה של סם ספנסר ליין הייתה אורגנית עד היסוד,  בלתי אפשרי לראות את התפר בין ההעמדה וההעמדה המוזיקלית (תופעה נדירה בתוך ומחוץ לווסט אנד). אומן נוסף במלאכתה, יכולה לפרוש כנפיים ולעוף!

אבל מה על השניים שיחסים אנו באים לברך ולהתאבל עליהם?  נראה זה חסר אומץ להעיר ששני כוכבים חדשו, אבל הם בהחלט היו. מולי לינץ' ואולי היגינסון הם הקתי והג'יימי של זמננו. מופעים שהיו מתוכנים, מוקצים ומבוצעים מחדש על ידי שני שחקנים שיש להם קריירות יוצאות דופן לפניהן (לא שהם ישבו בבטלה מאז הביקור האחרון שלהם במנהטן של L5Y). היה שמחה לראות את חוזריהם במקום שהם באמת שייכים, בבית על במה בווסט אנד, בהפקה מרשימה מאוד של מה שיכול להיות מופע קשה.