ביקורת: המונולוגים של החייל הבודד, תיאטרון הקוקפיט ✭✭✭✭✭

מונולוגי החיילת הבודדה

תיאטרון הקוקפיט

5 כוכבים

זהו ערב מקומם אך נחוץ בו שזורים יחד תמלילים של שבעה ראיונות עם נשים אמריקאיות ותיקות מלחמת אפגניסטן ומלחמת איראן השנייה לכדי פרשנות מגדרית כובשת על הרחמים שבמלחמה המודרנית. אנו מתקדמים בסדר כרונולוגי רחב מהשלב הגיוס, עם כל הסיבות המגוונות שיש לנשים הללו להצטרף לצבא, ועד חוויית האימון, הפריסה, הקרב, הכיבוש ולבסוף (מופסק על ידי ההפסקה) החזרה הביתה והשתלבות חוזרת - או לא. התיאורים האישיים מקוטעים עם תרגולי קבוצה ופרקי שירה המשמשים כפרשנות מקהלית על הכל. בתחילה הייתי סקפטי לגבי הכמה דרמטי ניתן לעבוד עם התרחיש – האם החוויות יהיו מספיק שונות מחיילת לחיילת כדי לספר מגוון סיפורים? האם הנושאים, למרות הצורך לדון בהם, יתגלה כחוזרים על עצמם לאורך הערב? האם הצטברות הזוועות הצפויות פשוט תגרום לאדישות במקום לעורר מחשבה? לא הייתי צריך לדאוג.

אחת השמחות המעטות בערב זה, שבו השמחה הייתה מעטה, היא מגוון הנשים שהוצג בנרטיבים אלו. זהו המגוון ברקע, בניסיון, באישיות ובגישות בין המשתתפות שבנה ספקטרום רחב של דמויות שונות שדרכן אנו לומדים לחיות ולחקור את המרחב הדמיוני של האירועים. כתוצאה מהאינדיבידואליות של הנשים עצמן ומגוון התגובות שלהן לטראומת המלחמה, נמתחים ומוכרחים לעבור מעבר להנחות פשוטות על תפקידי נשים בעת מלחמה ולהתמודד בצורה מפורטת יותר עם האתגרים הקשורים לאלימות נגד נשים ולאלימות שמבוצעת על ידי נשים. חלק מהנשים הן פמיניסטיות, בעוד אחרות לא; חלקן חיילות קריירה או באות ממשפחות מסורתיות בצבא, בעוד אחרות הצטרפו כמעשה של מריה או כמעשה מרד או בריחה מרקע משפחתי או ביתי בלתי אפשרי. חלקן נמשכות לפרספקטיבה של רכישת מיומנויות או כסף או פשוט מהתחושה של מבנה, סדר ומשמעת חיצונית שמוצעים בחיי הצבא. כולן מופתעות ומאוכזבות ממה שהן מוצאות, אך לא תמיד בדרכים צפויות.

המונולוגים מכירים תחילה בכך שבכמה מובנים החוויות הגבריות והנשיות של המלחמה חייבות לשתף רבים מהנושאים והרגשות - אותם בעיות עם ציוד פגום וקבלנים ערמומיים; אותה השעמום של המתנה למשהו שיקרה; ההשפעה המחיקה של חשיפה שגרתית למוות אלים; עריצות לא הוגנת וקטנונית של הממונים; ההתמקדות הבסיסית בלחימה למען חבריך כגורם המניע בקרב – כל אלה משפיעים באופן שווה על הכל. אך בדרכים ספציפיות המונולוגים הללו מדגימים את האתגרים הייחודיים שנשים במלחמה עומדות בפניהם. מעל לכל, השחקנים מעבירים בכוח את הקושי להתייחס ליכולות שלהן כחיילות ולא כמגדר. שוב ושוב, הנשים האינדיבידואליות פגשו הטרדות והסגדרות מצד גברים בצד שלהן שהובילו לקורבניזציה ולפחות מקרים גם לאונס, כאשר הדיווח והאחריות התגלו כחסרי ערך. זה הוביל לקיצוניות של לחץ ובידוד, וחוללו חוסר יכולת לסמוך על אף אחד, שהובילו לרעידות לאחר חזרה לארה"ב. באופן מתאים, חלקים אחרים של הפרשלות הללו התמקדו במודעות שהכרחית במלחמה דרשה סירוב מוחלט להכיר באנושיות הבסיסית של האוכלוסייה האזרחית בעיראק. זה הועבר בצורה גראפית על ידי חיילת שהכירה בכך שכדי להגן על חבריה לנשק, אולי היא תצטרך לדרוס או לירות בנשים וילדים שעלולים להיות בהפעלת מטעני נפץ. נושאים נוספים שיצאו היו חוסר היכולת לשמור על מערכות יחסים גם בתוך הכוחות וגם עם שותפים בבית והאובדן הכללי של תחושת עצמי תחת הלחצים המרובים מבפנים הצבא ובתוך הקשר מלחמה. הישרדות הצריכה סירוב לחשוב באופן עצמאי ולחקור את עצמה. חיים כאוטומטון היו לעיתים, במציאות, הבחירה היחידה למען כל עתיד.

המחזה יכול היה להסתיים שם, עם יותר ממספיק חומר לחשיבה כבודה; אך לאחר הפסקה קצרה ויותר מהנדרש הגענו לשמוע על איך זה טוב או לא טוב נשים הללו השתלבו חזרה בחיים האזרחיים. לא היה זה עוד הפתעה שהן שהשתלבו הכי טוב היו אלו שהצטרפו עם ציפיות המעטות ביותר ועבדו על אסטרטגיית הישרדות כלשהי שהצליחה לשמור על ליבת עצמיותן לא פגוע; בעוד שהדיכאון ומגוון מלא של PTSD אחזו במי שהיו עם הציפיות הגבוהות ביותר מהקריירה הצבאית כאמצעי להגשמת עצמן. רובם מצאו את זה בלתי נסבל להודות על שירותן, פשוט בגלל שאף אחד שלא היה שם לא היה יכול להבין את הפער בין הגרסה הרשמית לבין המציאות הקודרת. ההיבט המרגש ביותר עבורי בערב היה הייצוג וההתגלמות של בדידות קיצונית שמעורבים המונולוגים הללו: רוב הנשים הללו סיפרו את סיפוריהן בפעם הראשונה – הן לא יכלו לשתף חוויות אלו גם עם חברות נשיות קרובות או משפחה קרובה. מלחמה נתפסת לעיתים כחוויה משותפת שבה חיבורים בין חברים מפצים במידה מסוימת על פחד הפגיעה בקרב ומוות; ועם זאת בשירות הזה נשים אלו יובלו לבידוד מתמשך מכל הצדדים.

בשום אופן אין זה להמעיט או לבקר את מיקוד הערב, אם כי אני חושב שיכולנו לשמוע קצת יותר על התפקיד החיובי והמועזק של מלחמה שאמור להתקיים לצד הנרטיבים הטראומטיים הספציפיים. יש רמזים לכך בזכות הזדמנויות לנשים אלו לרכוש מיומנויות וניסיון מנהיגות, וחוויות שכוללו חשיפה לרעיונות חדשים והשפעות תרבותיות. זה לא לשלול את הכוח הוירוסלי והאותנטיות של הנרטיבים השליליים שנמצאים בלב הערב הבעייתי והמעורר דרמה זו, אך יותר פרטים באזור זה היו מוסיפים עושר נוסף, לא דילול המסר הבסיסי.

בסך הכל, קרדיט עצום מגיע לצוות היצירתי והשחקנים במפגש איתנו עם חומר מטריד זה ובכך בדרכים שמתווה קלישאה. מזמן היתה מטרת הדרמה האתונאית לכפות על הקהילה האזרחית להביט קשה במראה הקולקטיבית שהתעדכנה מיתוסים הצגת המחזות. הפרשנות הקולית והסיפורים האישיים הדרמטיים והמסובכים שבקוקפיט משיגים מטרה דומה בהזמנה להגדות מחדש את המציאות וההשפעה של קונפליקט מזויין מודרני מפרספקטיבה ייחודית.

מונולוגי החיילת הבודדה מציגה עד 31 במאי 2015 בתיאטרון הקוקפיט