סקירה: המדיום והסבּלִימֵהּ הפַיָס, תיאטרון ארקולה ✭✭✭✭

היי טינג צ'ין ב-'The Wanton Sublime'. צילום: רוברט וורקמן The Medium and The Wanton Sublime

ארקולה סטודיו 2

26/08/15

4 כוכבים

ומהווה השיא של חטיבת האופרה עכשווית בפסטיבל גרייםבורן, תוכנית כפולה בצורת The Medium מאת פיטר מקסוול דייוויס ו-The Wanton Sublime, עבודה חדשה של טאריק או'רגאן לליברית של אנה רבינוביץ'. רוברט שאו ביים את שתי האופרות וסינפוניית אורפיאוס בניצוח אנדרו גריפית'ס ליוותה את החלק השני. הבית היה מלא ציפייה לערב של נגינה איכותית גבוהה – ציפייה שלרוב הוגשמה.

מקסוול דייוויס כתב גם את המילים וגם את המוזיקה למונולוג בלתי מלווה זה של חמישים דקות כבר בשנת 1981, והוא עומד כעבודת הבמה הכי עמידה שלו. זה לא מבוצע לעיתים תכופות, כנראה בגלל התביעות הגדולות שהוא מציב על הזמר/שחקן, אך קשה לדמיין שזה יקבל ביצוע טוב יותר מזה שמוצע כאן על ידי הזמרת מצו סופרן היי טינג צ'ין.

כאשר נכנסנו לסטודיו 2 הזמרת כבר נמצאת במקום ובתפקיד, יושבת זקופה לבושה בטופ תחרה מסודר ועוטה צעיף, בסגנון תלבושת גיפסי-ויקטוריאני נעים המופעל על ידי מדיומים וידעונים. אין יותר תפאורה מעבר לנתיב לבן מוגבה במעבר האלכסוני במרחב הביצוע. אנו מניחים שאנו נמצאים באוהל קרנבל כאשר המדיום מחכה ללקוחות שלה.

וכך מתחיל המופע, עם הזמרת מתמקדת בשלושה מחברי הקהל כדי לקרוא בכפות ידיהם. אבל מהר מתברר שהיא לא מדיומית רגילה. לצד נימה הרגילה של השכלולים שלה מופיע דיבור אחורי מאוד לא מחמיא על הלקוחות.. אנחנו בכלל בקרנבל? או שאנחנו בעולם של דמיונותיה האישיים? בהדרגה, המדיום חוזרת לעבר ברור מאד כי טריד ומביאה רצפים ארוכים של זמרת מליסמטית המתארת הן אקסטזה דתית והן מינית. היא נראית כמחשבת קולות הדמיון הנמנמות שלה. בנקודות שונות אלה כוללות ילד מחליף, כלב, משרתת, קרבן אונס ונזירה חדשה, ודמויות אחרות. הקול צריך לכסות טווח עצום של תווים וגם של סגנון, מזמרה רגילה לדיבור מושר. חטיבות אלו דומות ייחודיות דורשות גם קולית וגם פיזית. בנקודות צ'ין התפתלה על הרצפה רק כמה סנטימטרים מנעליי ובכל זאת עדיין הפיקה טון מדויק לגמרי. זה היה מרשים ביותר אבל גם מטריד ומפריע לגמרי, כפי שנועד ללא ספק.

נושאים של טירוף וקללה והפרות והנתיבים ביניהם הם המרכזיים למלחין זה, וייתכן שיצירה זו תהיה קשורה בצורה הטובה ביותר ל-Eight Songs for a Mad King (1969), חקר ההתפוררות של הדעת של ג'ורג' השלישי. זו לא יצירה שהייתם רוצים לשמוע לעתים קרובות, אבל היא השאירה רושם עמוק על הקהל ולא הייתה הפתעה בהתייחס ללחץ הגלוי של הביצוע שהזמרת עוזבת בחשיכה הסופית מבלי להשתחוות כדי להכין את עצמה לתפקידה הסולו הבא אחרי ההפסקה. לפי כל המדדים זה היה ביצוע חמישה כוכבים מרהיב, עם דיקציה קריסטלית ויכולת קומית וגם פתוס טראגי.

היי טינג צ'ין ב-The Medium. צילום: רוברט וורקמן אם הדברים היו פחות מספקים במהלך החלק השני זה לא היה באשמת צ'ין שנתנה לנו עוד הופעה משובחת. The Wanton Sublime דורש קבוצה קאמרית גדולה של מיתרים, חליל, גיטרות וכלי הקשה, ולמרבה הצער, תוך שאני ישבתי מאחורי הגיטרות המוגברות, מעט מהטקסט המורכב היה נשמע לי במרחב המצומצם של הסטודיו שני. או'רגאן אולי ידוע ביותר בזכות האופרה שלו על ליבת האופל של קונראד. סימני הסגנון שלו ניכרו מאוד ביצירה החדשה הזאת במה שהיה הבכורה האירופית שלה. כתיבתו מושפעת במידה רבה על ידי פוליפוניה של הרנסנס, וקו השירה נראה אולי הכי כקו אחד מבין רבים ששלובים יחד עם מורכבות ריתמית גודלת בהדרגה באנסמבל. בהחלט, מאחר ולא יכולתי לשמוע את המילים זה איך שהיה עלי להתייחס לזה. פשוט כחוויה אקוסטית זה הציג רגעים של יופי טונאלי מצטבר מרשים שהיה מענה לטבע הבלתי מכובד של החלק הראשון. במהלך העבודה צ'ין, משחקת את תפקיד מריה הבתולה, מתנגדת לתפקידים שהיא נדרשת לשחק על ידי האל. קו השירה שלה משולב עם קולה המוקלט שמבצע מגוון של טקסטים מקודשים. היא מתקדמת לאורך המסלול הלבן, מתפשטת מחליפת משרד מתוחכמת לתחתוניה, ואז מחליפה בהדרגה לשמלת קוקטייל כחולה ותכשיטים.. הסכמת הצבעים המסורתית של מריה הבתולה, אך לא בעמידה כנועה כשל נשי האל. זה מצער שלא היה לנו עלון עם הטקסט (כמו שהיה לנו מוקדם יותר בפסטיבל עם Pierrot Lunaire), ואז היה אפשר לומר יותר על הליברית והקשר שלו למוזיקה.

היו הרבה דמיון תמאטי בין שני היצירות הללו, שהפיכת זוג ביניהם על פניו היה הגיוני למדי; אך אלה הפכו ללא רלוונטיים עקב הקשיים המעשיים הכרוכים בהצבה עבודה כה רחבת היקף במרחב כה קטן. התאמת הצגות כפולות הוא תהליך ידוע כקשה עבור מחזות ואופרה ובמקרה הזה כנראה היה עדיף להעביר את זו למרחב ארקולה הגדול יותר בלילות שבהם ההצגה הראשית לא רצה.

נשאר לי קצת מרחב להערות על הנושאים הרחבים יותר של ההצעות העכשוויות בגרייםבורן השנה. אלה הראו שהחספוס או הנגישות הלא מוחשית של חלק מהמוזיקה לא מהווה מכשול לערב אופרה מעולה אם ערכים יצירתיים אחרים במלואם נוכחים וניתנה תשומת לב מסוימת לצרכים הרחבים יותר של הקהל. אם הדרמה והאופי ברורים, אז מחסומים גבוהים יותר במקומות אחרים יתקבלו. זה הודגם בצורה הכי טובה בתוכנית הפתיחה הכפולה Clown of Clowns שהציעה מדיטציה עמוקה באמת על האפשרויות הטרגיות והקומיות של הפיירו, הליצן ומסורות הקרקס, שכבר החריגה במובן הטוב וכיף גדול לשם התחלה.

חיוני לקוות שיראו הרבה אופרות חדשות בפסטיבל בשנה הבאה. הקהל באמת פקד את היצירות הללו שזה מרגש לראות, כמו גם את ההזדמנות לפידבק והערות לאחר מכן, שאני מקווה תמשיך.