סקירה: תמונתו של דוריאן גריי, סטודיו תיאטרון סנט ג'יימס ✭✭✭✭✭

צילום: Evolution Photography תמונתו של דוריאן גריי

תיאטרון סטודיו סנט ג'יימס

17 ביוני 2015

5 כוכבים

ה-20 ביוני 2015 הוא יום השנה המדויק לפרסום הראשון של הגרסה המקורית המגזינית בהמשכים של הרומן של אוסקר ויילד תמונתו של דוריאן גריי. בעוד שהיו מספר ניסיונות להפוך אותו לעבודה לבמה ולסרט, אין גרסה מקובלת לביצוע על הבמה ולכן היוזמה החדשה הזו גם מתוזמנת וגם שימושית. הקו העלילתי כל כך מוכר שאין צורך לחזור עליו כאן, אבל בכל זאת אני חייב להתחיל בכך שאני מציין את תחושת ההמשך הקורנת של הרלוונטיות של הנושאים העיקריים שלו. לאור תרבות הסלבריטאים שמפלסת את דרכה אי-פעם על המסכים והכותרות שלנו, מחקר אודות הטבע וההשלכות של נרקיסיזם לא יכול להיות יותר עכשווי. כאשר האפיגרמות המפורסמות עולות בצפייה, אי אפשר שלא לחשוב ש'גאונות נמשכת יותר מיופי' תשאל כיום כשאלה פתוחה ולא כהצהרה, ושוויילד חקר אמת עמוקה יותר ממה שידע כאשר הצהיר כי 'רק אנשים שטחיים אינם שופטים את העולם לפי הופעות'. הזריזות המילולית המבריקה והחושך שמתחת ממחישים את האמת והחוכמה של אמירה אחרת שמאירה מוקדם בהפקה: 'כל האמנות היא גם משטח וגם סמל'.

מחווה צריך להינתן קודם כל לכישרון של העיבוד, שבוצע בקפידה רבה על ידי מרלין הולנד, נכדו של ויילד, וג'ון אוקונור. באופן מכריע, הם פנו בחזרה לטקסטים המקוריים של המגזין וגם של הרומן (הארוך יותר) שפורסם והחזירו מספר קווים מרכזיים שוויילד נמנע מהכנסתם לטקסט הסטנדרטי הסופי. קווים אלו עושים את הנושאים ההומוארוטיים של המחזה יותר מובהקים במיוחד, ומבהירים את דמותו של באזיל הולוורד, שמאוהב בהערצה חסרת הן ובלתי נמנעת בדוריאן גריי, ומביאים את המניפולציה המודעת של דוריאן על באזיל למעש יותר מחושב ומזעזע. ישנם שיפורים מינוריים נוספים שבהחלט מיישרים או ממלאים היבטים של הדמויות שרק מנוצחים בעדינות במקור.

כל עיבוד צריך להפוך כמות גדולה של נרטיב, כמו זה שמסופר על ידי דוריאן, לדרמה, דיאלוג ודמויות. יש לבצע פה מספר רב של בחירות פרשניות, ולרוב צוות היצירה והשחקנים עושים את הבחירות הנכונות לחלוטין. לדוגמה, סיביל וואן (הלן קילי) מתפתחת לדמות משמעותית הרבה יותר מכפי שהיא במקור. הבחירה נעשית להציג אותה כשחקנית טובה שחוותה לילה אומלל ולא כשחקנית גרועה אותו רק דוריאן רוצה להעלות על בל פארדסטל. זה מוסיף כוח ורגש לדחייתו של דוריאן כלפיה. כמו כן, ביצירה של היטיא, קורבן נוסף של דאגותיו הפאוסטיות של דוריאן, שמתוארת רק חולם ברומן.

העלילה היא האספקט הכי פחות אמין וקרוב לוודאי הפחות חשוב של המחזה: כמו בכל רומן גותי הסוף בפרט נראה מסוים ואקראי, אפקט שמשוחזר בדיוק בעיבוד זה. אבל העלילה הייתה תמיד החלק הכי פחות חשוב באמנות הקומדיות של ויילד ובאופן כללי עומדת העיבוד הזה בהשוואה טובה עם המחזות הגדולים שמחזקים את מוניטינו. זהו למעשה אב טיפוס. יש בתוכו תיאטרליות ליבתית הטבועה במקור: הדיאלוג כבר חלק מעבודת התיאטרון של ויילד – ובאמת חלק ממנו שמיש מחדש מאוחר יותר בפרי רוחו של ויילדמעריצת ליידי וינדרמיר. כמו כן, הרבה סצנות למעשה מתייחסות או מבוססות בתיאטרון העכשווי. לבסוף, המאבק בין התמונה והנושא, הגיבור והדימוי, היופי החיצוני וההשחתה הפנימית של הנפש צועקים לייצוג ופעולה מעבר לדף המודפס. אנו נפתחים רמז עמוס לסטודיו של צייר מהתקופה הוויקטוריאנית: כמה מסגרות תמונה גדולות, נטויות וריקות עם פרפרנליה של אמן, שיכלי רוח וכיסאות, ורקע מנפיץ של קווי צ'ופין נוקטור. באזיל הולוורד (רופרט מייסון) שם את הנגיעות הסופיות על דיוקנו של דוריאן גריי (גיא וורן-תומאס) בטרם הם מופרעים ותחת תמרון על ידי הלורד הנרי ווטון (גויאן ג'ונס). בנוסף לתפקידים הראשיים, כל שחקני התיאטרון (למעט וורן-תומאס) תורמים הרבה דמויות משנה מוגדרות היטב, מאכלסים את הבמה עם משרתים עם ידע, דוכסיות בטוחות מדי ומקצוענים ערמומיים שהם חלק מהמרקם החברתי של הקומדיות הגדולות. בספר החושני הזה חשוב שיהיה משהו להתמקד בו, ולכן הרבה מבשל לצוות היצירה שדאג שהסט מלבוש היטב ותהלוכה נהדרת של תחפושות תקופתיות בגוונים ומרקמים מרהיבים עוברת לפנינו. גם דמות מינורית, כמו אשתו של לורד הנרי נראה ממש כשלה שמלתה המתנודדת עוצבה בסופה ודרגה בסופה.'

זה יהיה מאולץ להחלטיט שחקן אחד בעודם לצורך שבחים - יש תצורות רבות של מצוינות על הבמה; אך די לומר כי וורן-תומאס אינו נסמך על הנרוות מראהו המסמן את מסעו לקראת אכזריות חסרת רחמים עם היסוס והרבה פרטים אנושיים. מייסון הופך את הולוורד לדמות סובייקטיבית ומיותרת יותר ממה שכוקוסם בדרך כלל, וקילי יוצרת דמות אמתית ומעוגלת מתוך סיביל. באופן בלתי נמנע, יש הרבה שינויים של סצנות ולבוש אך אלו מבוצעים בקלות וללא הפרעה לתת-רועהֿורכזנו. לאורך מספיק תנועה גמישה וחלקה היא תכונה נהדרת של כל ההפקה, וקשה להשגה בחלל כל כך מצומצם ומפזור.

במובנים מסוימים התפקיד הקשה ביותר להצלפה הוא של הלורד הנרי שצריך למסור רב דימויים ז'הרי מובן בעקיפין בספורסים אלה, דורשת זמן ומקום למשלוח תיקון בקול כדי שהקהל יחשוב מחשבה או שתיים. כדי שהאפיגרמות יעברו, ילותם צריכות לחזור ללהקולט אלקוסטית. גויאן ג'ונס ממקד את יעילות הקווי שלו, הרבה תנועות על הבמה, ואת מגוון המהירות והעצירות המדורג והמשתנה שלו, בדומה לאיך שזמר אופרה ממסכה מזמרת את האצה.

למרבה הצער, עיבוד מעולה זה נמשך רק זמן קצר – אני מקווה שיצלחנו לשכנע תיאטרון אחר לאפשר לנו ליהנות מהמחזה הזה עם התרכז הזה פעם נוספת – ומקווה שיגיע במהרה. זה ראוי להיראות על איכויותיו, על תובנתיו הרעננות שהוא מביא ליצירה שאנו חושבים שמכירים מעל ובטח, ועל מה שהוא מספר לנו על ויילד עצמו. זה מתאר באופן מדויק ומרשים את הצירוף של כישורים ושאיפות חוקים וערעור שאיתם קיימת האישיות של ויילד. כהרגלה, הוא חזה את האמת כלפני כל המבקרים: 'באזיל הולוורד הוא מה שאני חושב שאני: הלורד הנרי הוא מה שהעולם חושב שאני: דוריאן הוא מה שאני רוצה להיות - אולי בעידנים אחרים.'