סקירה: המחרשה והכוכבים, תיאטרון ליריק, האמרסמית' ✭✭✭

פול ט. דייוויס מבקר את הצגת הקלאסיקה של שון אוקייסי 'המחרשה והכוכבים', הנמצאת כעת בתיאטרון ליריק, האמרסמית'.

כל צוות השחקנים של המחרשה והכוכבים המחרשה והכוכבים. תיאטרון ליריק, האמרסמית'.

21 במרץ 2018

3 כוכבים

הזמנת כרטיסים

נערה נכנסת לאור הזרקורים ושרה, למיקרופון, את ההמנון הלאומי. היא מתחילה להשתעל, ולקראת סוף השיר היא מתחילה להשתעל דם. זוהי מולסר, גוססת ממחלה בהצגה. מסך הבטיחות עולה ואנו נמצאים בבית דירות בדבלין ב-1915. רק שבעצם לא. כאן השחקנים לבושים בבגדים עכשוויים, מסתכלים החוצה לקהל, בית הדירות מיוצג באמצעות פיגומים. השחקנים מביטים ומאתגרים אותנו, קובעים את הטון להפקת העימותים והשנוי במחלוקת של שון הולמס. הקלאסיקה של שון אוקייסי עברה שינוי למשהו מודולרי, MDF וחליפות ספורט, והיא תערובת של רעיונות. כשהיא מוגזמת מדי, זה נראה כמו אחד מאותם פרקים נוראיים של 'איסטאנדרס מבקרים באירלנד', כשהיא עובדת והרעיונות מתממשים, כפי שקורה במחצית השנייה, היא מציעה תזכורת מטרידה להיסטוריה של אירלנד.

קייט סטנלי-ברנן, (נורה קלית'רו), איאן לויד-אנדרסון, (ג'ק קלית'רו), פול מסקל (ליטננט לנגון) וליאם הסלין (קפטן ברנן) ב'המחרשה והכוכבים'.

זה בהחלט דורש הסתגלות, והברק נעלם מרבות ממילותיו הפואטיות והעוצמתיות של אוקייסי, השחקנים לעיתים קרובות שוברים את הקיר הרביעי ומדברים ישירות לקהל - דבר מרגיז ולא נחוץ. שירים מבוצעים בעיקר בסגנון קריוקי דרך המיקרופון הזה, שוב מאבדים הרבה מהעוצמה. כשההפקה מצליחה לנחות, היא רושמת מכה משמעותית. הגדולה מכולן היא הקאסט, חברה של שחקנים נפלאים שמתחברים לעומק עם הדמויות ונהנים מכל מילה שכתב אוקייסי. נייל באגי המשובח נהדר כרגיל בתור פיטר פלין, במיוחד במפגשים המילוליים שלו עם הקובי הצעיר, אליו מביא כארן אובריאן תיאור נהדר של קומוניסט אידיאליסט, המעניק קומדיה אפקטיבית. אוקייסי כתב דמויות נשיות מצוינות, נחרצות וחזקות, והנשים כאן מצוינות, בראשן הילדה פיי, חדה כתער, מדברת ישירות, בבסי ברג'ס, וקייט סטנלי ברנן מרגשת כנורה קלית'רו, צוללת לשיגעון לאחר ההפלה ומות בעלה. ג'ק, הופעה מצוינת מאיאן לויד אנדרסון. פלים דרו הוא פלוטר גוד מצוין, מתרברב ושורד את הדרמה, וג'ון קוריבן מפיק את המיטב מתפקיד הברמן המצוי בצרות.

הילדה פיי (בסי ברג'ס) ב'המחרשה והכוכבים'

המעברים בין כל מערכה מצוינים, במיוחד התמוטטות הפיגומים בין מערכה שלישית לרביעית, וכשהחיילים האיריים מתלבשים במדים מהתקופה, הם מספקים ניגוד עוצמתי לעכשווי, צליל המזיגה של פורט לכוסות מעולם לא נשמע כל כך מאיים - כאן רמזים למה שההפקה יכלה להיות לו הייתה נותרת בתקופתה. כשאירועי המרד לפסח מוצגים במערכה הרביעית, הגעת חיילים בריטיים במדים עכשוויים מאפשרת להולמס לעורר תמונות של יום ראשון העקוב מדם וחששות מהסכם יום שישי הטוב וגבולות אירלנד בעקבות הברקזיט. שההפקה מתחילה להמריא היא משום איזון עדין של אוקייסי בין קומדיה לטרגדיה, וביצירת דמויות שגורמות לך לדאוג לתוצאותיהן.

אני מבין את דאגת ההפקה שהמיתולוגיה והאידיאליזציה סביב המרד עשויה להיראות מיושנת כעת, ואני מעריך את הניסיונות לפצח כמה מהמורסות האלו בסגנון העירוני העכשווי שלה. עבורי, זה מוציא אותי מעולמו המובנה והיפה של אוקייסי, ויש כל כך הרבה אנושיות בכל אחת מהדמויות שלו שאנו תמיד מועברים מעבר לסטראוטיפ. תמיד העדפתי לצפות בכישלון בוער יותר מאשר בהצלחה בטוחה, והפקה זו של תיאטרון אבי בוודאי משתייכת לראשונה, תעלה מחולקת ופרובוקטיבית, אבל גם מספקת במקומות מסוימים ומעניינת לאורך כל הדרך.

הזמן עכשיו ל'הפלאו והמגדול' בתיאטרון ליריק, האמרסמית'