סקירה: האסיר, התיאטרון הלאומי ✭✭

סופי אדניט סוקרת את "האסיר" שמוצג כעת בתיאטרון הלאומי עם טקסט של פיטר ברוק ומארי-הלן אסטיין.

חירן אבייסקרה ועומאר סילבה ב"האסיר". צילום: ריאן ביוקנן האסיר

תיאטרון דורפמן

שני כוכבים

הזמינו עכשיו

האם פספסתי משהו?

לפחות זו הייתה השאלה ששאלתי את עצמי כשעזבתי את ההפקה של "האסיר" בבימויו של פיטר ברוק בתיאטרון הלאומי. למרות שהמחיאות הכפיים היו עיקביות בסוף (ואפילו היו קריאות מהשורות העליונות), ומאז ראיתי כמה ציוצים שמשבחים אותה מאוד, אישית עזבתי את התיאטרון מבולבלת לחלוטין. זה ודאי לוקח את הכתר כשיחת החידה ביותר שראיתי עד כה השנה, אף פעם לא בטוח מה זה אמור להיות או אם זה רוצה לשאת איזשהו מסר מסוים.

האסיר הנתון לחמורו הוא מבודד על ידי דודו יזיקיאלי (הרווה גופינס) לשבת מחוץ לבית סוהר במדבר עצום. ומביט עליו. שהוא ממשיך לעשות במשך עשר השנים הבאות. יום אחרי יום. לפעמים אנשים מבקרים אותו. לפעמים הם מדברים על צדק. בפעמים אחרות הם עושים בדיחות על זונות ושותים ג'ין.

הרווה גופינס וקליאסווארי סריניבסן ב"האסיר". צילום: ריאן ביוקנן

הפעולה מתרחשת במה שבטוח שהוא מדבר, והעיצוב המינימלי יוצר מקום דליל, שפוף, ונטוש ביעילות רבה. הסאונד גם בשימוש מועט, אך מוצלח, אחת מהדגשים המיוחדים היא כאשר יזיקיאלי הולך דרך יער עם מאבוסו הצעיר - השאר מחקים קריאות צפרים וצלילים אחרים של הסביבה.

הנרטיב של ההצגה עטוף ביישום מסורבל משהו של תייר עני" (דונלד סאמפטר), שעוסק בתיירות עוני מעט. מדי פעם אנחנו חוזרים לאחור לאחותו של מאבוסו נאדיה (קליאסווארי סריניבסן), הטראומה וההתעללות שלה משמשות לדרמה ואז מוזנחות במאמץ מבשר במינימום מטריד.

זה נראה גם קצת חצוף לשווק את ההצגה על כיוונו המפורסם של פיטר ברוק כשהיא אחת מהבימויים הדלות ביותר שראיתי מזה זמן רב. אנשים נכנסים, אנשים יוצאים. קטעים רחבים של הפעולה מתרחשים עם דמויות שוכבות או יושבות על הקרקע, מה שאומר שהן בלתי נראות למישהו מעבר לשורה השנייה. לבסוף הקהל מוותר לנסות לראות. זה מדבר כרכים שרגע מוקדם שבו מאבוסו מתחיל לטפס על צידי התיאטרון הוא הדגשה ויזואלית - האם לא צריך היה לדון על בעיות הראייה במהלך החזרות? השקטים הארוכים והמפיהקים קוטעים את הקצב באופן מוחלט ובשלב מסוים סדרת מצב תאורה המציינת את המעבר בימים עוברת למשך בדיחה אורכו. עומאר סילבה, כשהוא מכפיל כשומר ואדם מקומי, מוסיף אנרגיה נחוצה מאוד לפעילות כשהוא מופיע, אך למרבה הצער לא מושאר מספיק ארוך על הבמה.

דונלד סאמפטר, עומאר סילבה וחירן אבי יסקרה ב"האסיר". צילום: ריאן ביוקנן.

התסריט, שנכתב במשותף על ידי ברוק וחברתו המשותפת לבימוי מארי-הלן אסטיין, מתנדנד בלי מטרה כלשהי, מפוזר בקלישאות על "לסלוח ולשכוח", שכבר מתחיל להרגיש כמו עונש שלא יפוג כמו של מאבוסו. למרבה המזל, יש קצת הומור מפזריים בו, לא פחות כאשר מאבוסו נאמר שלאחר עשר שנות הגליה העונש שלו סוף-סוף יכול להתחיל.

"עכשיו?!" הוא שואל, בתדהמה "אז מה עשיתי כאן כל הזמן הזה?" ובכן, בדיוק את רגשותיי.

לא נסבל משעמם ומבוכתי חסר, "האסיר" הוא אכזבה גדולה מאגדה של תיאטרון.

עד 4 בנובמבר 2018

הזמינו כעת עבור "האסיר"