סקירה: 'האריה האדום', תיאטרון דורפמן ✭✭✭✭

האריה האדום

תיאטרון דורפמן

9 ביוני 2015

4 כוכבים

הדבר היחיד שאין עליו ויכוח בהפקה של איאן ריקסון למחזה החדש של פטריק מארבר, "האריה האדום", שנפתחה הערב בתיאטרון דורפמן של הלאומי, הוא שקלווין דמבה הוא כוכב עולה של הבמה ולחלוטין מישהו שצריך לשים עליו עין. הוא הפגין פוטנציאל עצום בבית המלוכה ב-"הזאב על הדלת" והוא מראה כאן שיש לו קלילות וביטחון עצמי על הבמה, ושהוא יכול להפוך גם את הסיטואציות, התכונות והדיאלוגים הכי בלתי סבירים לדמות קוהרנטית, מובנת ואמינה.

במבט ראשון, המחזה של מארבר עוסק בכדורגל, בטקסים, טאבו, טריקים וההיררכיה שמקיפים ותומכים בו. "האריה האדום" הוא מועדון ליגה לא מקצועי, שהוקם מזמן על ידי קבוצת אנשים שראו צורך בקהילה שלהם למנגנון שמחבר ומעניק מיקוד לקהילה. שלוש הדמויות במחזה קשורות באופן בלתי נפרד למועדון הזה, מקום שכיום כמעט אינו שורד, רעב להכנסה, ותלוי במידה רבה בנדיבותם ואהבתם של המתנדבים שאוהבים את המשחק יותר מהחיים עצמם.

דמבה משחק את הצעיר בשלישייה, כוכב פוטנציאלי חדש של הקבוצה, ג'ורדן. פיטר וייט משחק את ייטס, ששיחק פעם כשחקן אגדי, ובהמשך היה מאמן/מנהל המועדון. אבל ייטס איבד את דרכו, חווה שבירה מסוימת וכעת מטפל במועדון כזקן נאמן, שומר על חדרי ההלבשה נקיים ומצוידים, מכוון את חברי הקבוצה להיות ממוקדים ומשוחררים ומוכן לפעולה, ומשגיח על הכול. המשחקים, ההנהלה, המתנדבים, השחקנים – הוא מכונה "האגדה" והוא איש המפתח הבלתי מוערך של השדה.

האדם השלישי, שנקרא בשם המתאים קיד, מגולם על ידי דניאל מייז. קיד הוא המנהל הנוכחי של המועדון, אדם שרוצה להיות סוחר ומניפולטור, מלא פֶּה ודיבורים מסתוריים. קצת ליצן, קצת ילד, כולו מאמץ מטורף. קיד הוא הגבר הכי מפואר מבין השלושה, אבל זהו מסווה שמתפורר כשהתכניות השונות משתבשות.

אבל מארבר לא כותב על כדורגל בלבד. המחזה עוסק בעצם בתחושות של גבריות וכן על החברה המודרנית. השלושה מייצגים מעין שלושויות קדושה של כדורגל - שכולם מחוברים ומייצגים אב, בן ורוח הקודש. מי מהם ממלא איזה תפקיד אינו תמיד ברור, לפעמים משתנה, וזה אולי הדבר הכי מעניין במחזה של מארבר.

לכל אחד מהגברים לא היה הרבה אהבה, אם בכלל, בחייהם. לאחדים אין מערכת יחסים מתפקדת עם אישה. מי שהם אבות לא רואים את ילדיהם; חיבה אמיתית נראית חולפת ובלתי רצויה. כל הרגש, כל האנרגיה מופנים לכדורגל. המחזה בוחן, בפרטנות מסוימת, את המחיר של בחירות כאלה. חיבוק מתגלה כרגע הקתרטי של הערב.

בנוסף, מדובר על נושא שבו מקצועות ואומנויות פינו מקום לדגמים עסקיים ולרווחים חדים. מעניין לשמוע את הוויכוח הזה מתפתח בהקשר השבטי המוזר הזה, ובאיזשהו אופן נראה שהוא יותר מפתה בזירת חולצות מזיעות, גרביים ספוגי בוץ, חליפות זולות ומגרשי כדורגל מאשר אצל אינספור דרמות אחרות שממוקדות בחדרי ישיבות וג'רגון תאגידי.

מארבר הוא תסריטאי מומחה ורמאי חכם של קהל. "האריה האדום" אינו יוצא דופן. הדמויות מתוארות בדרך מסוימת ואז מתנהגות בניגוד לציפיות. או לפחות זה איך שהדברים נראים. אבל, כשם שלפעמים קורה במארבר, הדברים אינם תמיד כפי שהם נראים, והנראטיב כולל יותר פניות ופיתולים מאשר סופת ציקלון בדרגה 10.

דמבה מומחה בהצגת הנאיביות של ג'ורדן כמו גם את הצד האפל, המסובך יותר שלו. הוא זריז בכל מובן, כפוטבוליסט, ככוכב עולה של המשחק, וכסטודנט מהיר, אם כי לא בהכרח חכם. הוא מצליח לייצב את האמונה של ג'ורדן עם פעולותיו, והוא ווייט מקיימים חברות עדינה ואמינה לחלוטין.

וייט מציג בצורה מרתקת את חבר המועדון העצוב, הבודד והנחוש, שחייו מרוכזים לגמרי סביב המשחק ו"האריה האדום". הקבוצה מחליפה את משפחתו, והסחר והקנייה שמלווים את העניינים המועדוניים אינם מרוחקים ממוחו. ייטס מוטבע בטקסים בכל תא של גופו, ווייט מאיר את זה בבהירות אלגנטית גם בשיחותיו עם קיד וג'ורדן וגם בחזרה הקפדנית שהוא מביא לפעולותיו בחדרי ההלבשה. כה שלם ואמין הוא וייט שהסצנות האחרונות רגשיות מאוד, עם זאת בלתי נמנעות.

כקיד, דניאל מייז משחק כל הזמן. הוא מעולם לא באמת נכנס לדמות של קיד כראוי, והתוצאה היא שהעומק שדמבה וווייט מביאים להצגה נעדר מביצועו. התפקיד דורש נוכל קשוח יותר, שאפתני באופן נואש; כן, הדיבור השוטף והעליונות החפויה הם חיוניים, אך כדי שהמורכבות של המחזה תעבוד כמו שצריך, יש צורך ביותר סכנה, יותר טירוף, יותר קיצוניות – כמו גם יותר פגיעות – בביצוע.

ריקסון מביים את האירועים ביד בטוחה וברורה. למזלו, הוא לא חושש משתיקות ומנצל אותן לטובתו הרבה. המתח לרוב גבוה והצחוקים מגיעים היכן שצריך, לא מאולצים ומשתלבים להפליא. העיצוב הריאליסטי של אנטוני וורד לחדר ההלבשה ומתקני המקלחות/שירותים הוא מלוכלך ומשומש כמו שצריך להיות, ומקמה באופן אפקטיבי ומיידי את האווירה וההלוך נפש. התאורה של יו ואנסטון והעיצוב הקול של איאן דיקינסון משתלבים להרים את המצב והריגוש של המחזה, והמוזיקה המקורית של סטיבן וורבק עמוסת מתחים ומותחת. ערכי ההפקה גבוהים מאוד.

זהו מחזה מרתק ומתעתע. זו לא הכתיבה הכי טובה של מארבר (המצב מביא איתו דיאלוגים קלישאתיים בשפע) אבל זו אחת מההפקות הטובות ביותר של מחזה חדש שהלאומי הציע מזה זמן מה.

האריה האדום רץ עד יום רביעי, 30 בספטמבר 2015