ביקורת: אילוף הסוררת, ה-RSC במרכז הברביקן ✭✭✭✭

סופי אדניט מסקרת את המחזה 'אילוף הסוררת' של ויליאם שייקספיר בביצוע ה-Royal Shakespeare Company בתיאטרון הברביקן בלונדון.

קלייר פרייס בתפקיד פטרוצ'יה ב'אילוף הסוררת'. צילום: אייקין יאם אילוף הסוררת

מרכז הברביקן

ארבעה כוכבים

בשנים האחרונות התקיים דיון רב בעולם האמנות האם עלינו להמשיך להציג את אילוף הסוררת. ההפקה של Propeller ב-2006 הציגה את הסיפור של התעללות זוגית עם קאסט כל-גברי, והדגישה את האלימות שבתסריט עם תוצאות מפחידות. בגרסה זו של ה-Royal Shakespeare Company, בבימויו של ג'סטין אודיברט, שוב מתנסים בג'נדרים. הפעם פדואה היא חברה מטריאכלית, בה נשים מסתובבות עם חרבות בחגורות ואמהות מפתיעות את בניהם המרדניים למצע גבוה. בטיסטה מינולה (אמנדה הריס, מצוינת) מסרבת לאפשר לצעיר ביותר, ביאנקו (ג'יימס קוני ההולך לצחוק חזק, ולוקח נשימות עמוקות) להתחתן עד שבנה הבכור, 'המעצבנת' קתרין (ג'וזף ארקלי), נמצא חיובי לשידוך. נכנסת פטרוצ'יה (קלייר פרייס), שהגיעה לפדואה עם מטרה אחת בלבד - להתחתן בכסף. כאשר היא שומעת על עושרה של מינולה, פטרוצ'יה בטוחה שהיא יכולה לאלף את קתרין הנחושה בכל הדרכים האפשריות.

קלייר פרייס וג'וזף ארקלי. צילום: אייקין תום

פטרוצ'יה של קלייר פרייס היא תופעה מרתקת לצפייה - בתחילה כל הליכה פראית, תופסת מקום בלתי מתפקד על עצמה ובשום שלב אינה נבדקת. ואז מתחילה ההתעללות ואז מבינים שפטרוצ'יה היא אחת מאותן סוגי פחדנות שנראות מפתות עד שהן מתגלות בשנייה ומציגות את הצבעים המפחידים האמיתיים שלהן.

למרות הנהמות והזעם שלו, ארקלי מגלם את קייט בכבוד עצום. מראש הוא לבד, מתעלמים ממנו, מתעלמים ממנו כל הזמן לטובת ביאנקו ולרגע תוהה אם התנהגות הסוררת היא בעצם ביישנות; אינטרוורט בעולם של אישים גדולים (והם באמת גדולים - יש מעט מאוד רבדים נסתרים למצוא פה). בעוד ביאנקו והגברים האחרים מתוגברים עם שיער זורם לא מעשי, שערו של קייט קצוץ קרוב לראשו - שוב הוא מופרד מהאחרים, לא רגיל, אנומליה.

אמילי ג'ונסטון ולורה אלסוורתי. צילום: אייקין יאם אז פוגשים קייט ופטרוצ'יו, וכוח שלא ניתן לעמוד מולו פוגש אובייקט בלתי ניכר; לרגע הם נראים מושלמים זה לזו. קייט נכנס מהעליון ונראה כמעט נעצר בעקב על שהוא רואה את פטרוצ'יה. הם נועלים עיניים לרגע לפתע היא מתנתקת, ולכמעט לעצמה מחדנים אצבעותיה אל ליבה - אוי לא, הוא חם. זו הצצה נדירה לרכות שמתזכרת בהפקה שנראה כי מעדיפה בלשנים. יש תחושה כי פטרוצ'יה באמת אוהבת את הילד הסורר שלה, וכאשר היא קוראת לו לבדוק את הצייתנות שלו בסוף זה נקרא שהיא מגינה עליו מהלעגן של אחרים. בעולם אחר הם היו יכולים להיות התאמה טובה, אבל לא בעולם הזה.

כי בסוף היום זה עדיין מחזה על קשר מתעלל והדברים הופכים מאוד לא נוחים במחצית השנייה של הערב כאשר פטרוצ'יה לאט לאט שוחקת את ההתנגדות של קייט ואין אף אחד שמעז להתערב ולסייע. ארקלי בתפקיד קייט מציג חקר מרתק של שבירת לב ילדותית ובודדה. בעוד כל מי שמסביבו משחק את המופע כפארסה, נדש ויוצא מדלתות רבות של סטיפן ברימסון לואיס, בריסמה ישר אל הדרמה - אפילו לכיוון הטרגדיה. רק בסוף המחזה הוא מתפשר, פולט את ידו תחת רגל אשתו עם מכה מוגזמת שפרומנת יותר כוחות צחוק מה שמחייב להרגיש מתאימים. קייט סוף מבינה את הז'אנר שבו היא מצאה את עצמה - אבל באיזה מחיר?

אמיליה דונקור וג'יימס קוני ב'אילוף הסוררת'. צילום: אייקין יאם

בכל מקום בקאסט המשמעותי, סופי סטנטון היא קומדיה מענגת, מתנועעת על הבמה כאילו היא על גלגילים, ותחושת הכיף של לורה אלסוורתי כחוכמה טראניה היא בלתי מנוצלת. אבל האם השינוי הזה בתור ג'נדר מוסיף משהו למחזה הבלתי נעים הזה? אולי זה מדגיש כמה רע מדברים על הבנות במקור, כמטבעת לסחור. ובעוד הנאום המפורסם של קייט בקצה, וקרבותי הלוך וחזור עם פטרוצ'יה, הוא לא מקבל הרבה להגיד בהשוואה לכמה מהגיבורות האחרות של שייקספיר. זה מדהים שהאישה יכולה לעמוד ברקע ולא להיות חלק מהשיחה וזה פחות מורגש מאשר במקרה שבו גבר נשתק - כאשר אתה מוצא עצמך תוהה 'הא, אז קייט ובינקו לא אמרו... כלום בכלל... כבר די הרבה זמן...'

'התנהגות הסוררת' יותר מתקבלת בעולם שלנו לגברים - גבר יכול להיות 'מעצבן, מגדף וקורא' והוא מתנצל כ'בן'. כשאישה מתנהגת כך היא מוטעית בהכרח, וצריך לאלף אותה. זה מעניין אם כן להציג עולם שבו 'בני' לא יתקבלו. בלבוש זה, האילוף הופך להיות מחזה על נשים חכמות, מאוד מוכשרות עם עצמאות וביטחון גברי; שמיופרכות ועושים תכניות ממש מטופשות ובכל זאת מצליחים להינצל מכל זה.

אם הייתי צריך לציין פגם עיקרי בפרשנות זו, היא ההעדר הנראה של אודיברט לסימפטיה כלפי קייט. במאמץ להחזיר את הצחוק לקומדיה זו (והוא עושה את זה, זה מודה שזה מאוד מצחיק, במיוחד בתמונות של בינקו), קייט מרגיש שהוא מקוזז. הקהל לא מקבל אישור לשקול את ההתעללות שהוסבה לקייט לפני שהצחוק חוזר - זה מרגיש כאילו זה מנוטר כך שנוכל לחזור לצחוק.

האם אנחנו צריכים להפסיק להציג את אילוף הסוררת? אני אומר לא - אבל כמו ארקלי ב'פרודוקציה' המעניינת הזו, אנחנו צריכים להתחיל לשחק את זה כמו הטרגדיה שזה.

עד ה-18 בינואר 2020 בתיאטרון הברביקן, לונדון