סקירה: העיר הלא נבנתה, תיאטרון הפאב של קינג'ס הד ✭✭

ג'וליאן איבס מבקר את 'העיר שלא נבנתה' של קית' בונין, שמוצגת כעת בתיאטרון King's Head Pub.

ג'ונתן צ'יימברס וסנדרה דיקינסון ב'עיר שלא נבנתה'. צילום: PND Photography העיר שלא נבנתה

תיאטרון King's Head Pub,

8 ביוני 2018

2 כוכבים

הזמינו עכשיו

דמיינו את 'כמעיין המתגבר' של איין ראנד נכתב מחדש בסגנון של טיוטה לא מאוד מפותחת או ערוכה היטב של מחזה קצר של טנסי ויליאמס, ותקבלו רעיון טוב לגבי מה מדובר בהצגה הזאת.  בלב ההצגה נמצאת ההופעה המרהיבה של סנדרה דיקינסון, שנותנת שיעור במיומנויות משחק במשך 80 דקות רצופות על הבמה: מתחילת ההצגה, היא לא יורדת.  אין רגע משעמם או מבוזבז בהופעתה המדהימה בתפקיד קלאודיה, היורשת של מורשת אדריכלית שג'ונתן צ'יימברס, האקדמאי המתלבב, שואף לרכוש ממנה.  צ'יימברס הוא אחד המפיקים של ההצגה הדו-צדדית הזאת, והוא לא יכול להיות מואשם בחוסר האומץ כשהוא משתף פעולה עם אחת השחקניות המנוסות ביותר במדינה, במשך כמעט שעה וחצי.  עם זאת, הזוגיות היא מאוד לא אחידה, ודיקינסון נשארת תמיד המוקד המרכזי של תשומת הלב שלנו.

אולי זה מה שהכותב קית' בונין רוצה?  הוא השאיר הרבה - כמות גדולה - מהביוגרפיה שלו פזורה בעמודי הדיאלוג, אפילו עד מוצאו של הפקיד האקדמי בפוקהיפסי, ניו יורק.  נראה כאילו הוא שמע את ההנחיה 'כתוב מה שאתה יודע', ולקח אותה באופן מאוד יעיל: אנחנו מקבלים עמוד אחרי עמוד של מסעות וסטיות דרך השבילים השונים של חייו וזמניו; אבל הם נראים כאילו הם שם כדי למלא זמן, במקום להרחיב כל טיעון דרמתי.  להיפך, החלק של קלאודיה, למרות המאמצים הגדולים של דיקינסון, נשאר די אטום וחסר מרכז.  כנראה, שהטקסט היה יכול להיות רומן יותר מספק מאשר מחזה: כי, איפה הדרמה, הפעולה, המניע, בחייה?  נראים כאילו יש כמה כוחות מתחרים בעבודה, והם נראים כאילו נדלקים ונכבים כמעט באופן אקראי, אוכלים את ההצגה מכל תחושת צורה או מטרה, ומשאיר את דמויותה, עם כל הדיבור שהיא ניתנת להשמיע, נותרים לא ברורים ומרוחקים.

ג'ונתן צ'יימברס וסנדרה דיקינסון ב'עיר שלא נבנתה'. צילום: PND Photography

מלבד הציפייה הקבועה לוויסקי, יש רק פעולה תיאטרלית אחת: יש ארון על הבמה - כן - ולבסוף משהו יוצא ממנו, לא להפתעת אף אחד באמת.  זה הופך את המחזה לסטטי באופן מדהים.  התחושה של להיות במקום שטרם לכת הדרך יכולה להיות מפחידה ומטריד באקאט, אבל במחזה טבעי כזה, זה נראה יותר כמתסכל ומרתק.  לצד זה אנחנו מקבלים קשקושים.  צבע השיחה.  גלן וולפורד, הבמאית, שומרת על שני השחקנים שלה קרובים מאוד לאורך כל ההצגה, במיוחד בהתחלה (כאשר, למרבה הפלא, נראה שיש את הפער הרחב ביותר ביניהם); וכאשר הם לא עומדים סביב יחד, הם פונים למעניינים מיוחדים בפני קהל דרך קיר רביעי שמעולם לא ברור.  למה?  האם אנחנו אמורים להיות מעורבים בחייהם?  אם כן, איך?  זה היה מסתורי לי.

הבית של קלאודיה הוא, אנחנו מתבקשים, קר באופן מפורסם.  אבל אנחנו תוהים.  הבחירה של ארין גרין בעיצוב - שטח רחב של קפלים רכים של וילון בגוון חום מאחורי, עם שטיח של ערבסקות על רקע אדום עשיר, וכורסה עם כרית מרובעת בגוון טרקוטה גדול, וחלק ממסגרת תמונה מזהב מבליחה חמה שמרגישה כמו חלון, ותאורה הזהובה של טים דיילינג, כולה מכריזים בקול רם על ההפוך המדויק.  ושוב, הקירבה האינטימית של שני הדמויות.  שוב, למה?  לא היה לי מושג.  האם הם מתכרבלים יחד כדי להתאחד בחום?  זה בקושי נראה כאמין.

וזה, אולי, הבעיה הגדולה ביותר בתסריט הזה.  אמינות.  עם כל הרצינות החזקה - והקהל ביום התקשורת היה מלא חברים וקרובים חרדים להעריך את הרגשנות האוהבת התפורה דרך האירוע הזה - ההצגה הזאת מעולם לא נראתה לי כיוצרת מצב או דמויות משכנעות שאני אמור לקחת ברצינות.  כן, זה נותן לדיקינסון תפקיד ענק נוסף - בפעם האחרונה היא נראתה בעבודה גדולה נוספת בתפקיד הנשי הראשי ב'אהבתי את לוסי' - וזה נהדר (או, זה יהיה, כשהיא תשלים את השורות), אבל, כמו התסריט השני הזה, זה לא נותן לה מחזה טוב.

דיקינסון עובדת קשה ויש לה כישרונות גדולים להציע לקהל.  היא באמת ראויה לתסריטים טובים יותר.

עד ה-30 ביוני 2018

הזמינו עכשיו עבור העיר שלא נבנתה