ביקורת: הנוצה הלבנה, תיאטרון יוניון ✭✭✭✭✭

דיוויד פלין ב-נוצת הלבנה. תמונה: סקוט ריילנדר

תיאטרון היוניון

18 בספטמבר

5 כוכבים

הגנרל שרמן אמר פעם במפורסם ש"המלחמה היא גיהינום". אז זהו אתגר אמיתי לתאר את הזוועות והמורכבות של המלחמה על הבמה. הפקות שמנסות עלולות בקלות להפוך למפגיני דגל או חד-ממדיות, או להטיף יתר חנופה במסרים שלהן.

הנוצת הלבנה מצליחה ללכת על הגבול הדק מאוד הזה; ולכן זו הצלחה ראויה לכל שבח שמגיעה לה. הסיפור עוקב אחרי כפר במזרח אנגליה, אופטון דייבי, כפי שהוא מתמודד עם המתחים והטלטלות של מלחמת העולם הראשונה. גברים מכל שכבה חברתית מגויסים ונכפים למלחמה, כולל הארי בריגס הקטין.

המלחמה גובה את המחיר שלה והארי הצעיר מוצא להורג בשל 'פחדנות' (ככל הנראה סבל ממה שהיינו מכירים כיום כהפרעת דחק פוסט-טראומטית). אחותו, ג'ורג'ינה, נותרה להתמודד עם הסטיגמה החברתית מאת 'אלמנות מלחמה אמיתיות' כאשר החדשות על הנסיבות מאחורי מותו של הארי נחשפות. בינתיים, בעל הקרקעות העשיר מר דייבי נאלץ להסתיר את מערכת היחסים ההומוסקסואלית שלו עם אחד מאנשי הצוות שלו ומתקשה להתמודד עם חוויותיו המלחמתיות המטרידות.

התסריט, מאת רוס קלארק ואנדרו קיטס, מעורר מחשבה מאוד ומרובד רב, ומשלב באופן שוטף נושאים מרכזיים כמו מגדר, מיניות, מעמד ופוליטיקה. בין אם זו אי-הצדק של דייבי המנומס אך חסר האונים שמדלג למעמד הקצינים או הטלטלה שעוברים הומוסקסואליים בכפר, מתברר כי חיי הכפר הם הרבה יותר שונים ממה שנראה במבט ראשון. כמו כן, הודות לדרמה העשירה, הדיאלוגים מתאימים גם הם לתקופה, עם תשומת לב היסטורית מדוקדקת לפרטים.

המחזה מעיקרו פוליטי אבל בצורה עדינה שמעמידה את הדמויות ואת סיפוריהן במקום הראשון. הוא מציג את כל צדדי המלחמה; כן, היא יכולה לאחד אנשים אך גם לפורר קהילות, בין אם מדובר בטראומה פיזית כמו זעזוע הקרב או הכאב הרגשי של אובדן יקירים. מחצית שנייה אפלה יותר מזועזעת עוד יותר על ידי שניים מפניות עלילה חכמות להפליא שמציעות פרספקטיבה חדשה על התצוגה והדמויות.

דיוויד פלין ואביגיל מאתיוס בנוצת הלבנה. צילום: סקוט ריילנדר

הפסקול הוא באמת מצוין, עם סדרת מספרים מנוגנים, שנתמכים על ידי להקה המורכבת בעיקר מכלי מייד. "נציב אותם באבן", שיר רווי רגשות ולירי עם כמה הרמוניות נפלאות, היה המועדף עלי אך היו שירים יוצאים מן הכלל לבחירה, כל אחד מהם מבוצע היטב וטעון ברגש. מספר מעורר השראה במיוחד היה "מכתב של הארי"; המילים נערכו ממכתבי הצבא המושחרים של הארי, עם ההגבלות שהשתקפו בשבר במוזיקה.

אביגיל מאתיוס מתוקה אך חזקה כאחות המסורה שהופכת לפעילה, ג'ורג'ינה בריגס. יש לה קול שירה עוצמתי והיא פתחה את המחצית השנייה בקול עז עם הבלדה הסולו שלה "בני הקטן, הארי". היא מותאמת על ידי דיוויד פלין כמיסטר דייבי, שמבצע בצורה רגשית והמתרגשת כאיש הנקרע בין מיניותו, תחושת חובה ואמונתו ב'סדר הטבעי' של מערכת המעמדות. מר דייבי מתגלה כמעין נבל ובכל זאת נותר חביב ומעורר הזדהות; זאת בעיקר הודות למשחק החזק והביצוע הקולי של פלין.

אדם פטיגרו עצוב ומיוסר כהארי הטראומטי והעני וזאק המילטון הוא שובב וחם כלב כמיסטר דייבי. על אף שיר הסולו של המילטון "קברנו אדם טוב היום" עצוב מכאיב, כשאדוארד הדמעות מתמודד עם אובדנו; הביצוע באמת מפואר. למרות זאת, הדמות לא קלה לתפילתה ונראית משתנה מהר ממתמדר חופש לעוכף מצפוני עקרוני.

גם ראוי לאזכור כריסטופר בליידס, שמגלם מגוון תפקידים, שצליליו האופראיים הרמים מכניסים את ההפקה לדרכה. זו הייתה הופעת אנסמבל מבריקה, ואם כי היו שורות מעטות מעורפלות, הן יתמחקו באופן בלתי נמנע במשך ההרצה.

הבמה טובה באופן עקבי, בנויה עד לסצנה הסופית המרגשת והמבוצעת בצורה מושלמת, שבה כל האלמנטים משתלבים יחד בצורה מושלמת. איני יכול לבקר באופן נכון את המבטאים של מזרח אנגליה שהוצגו, אך הם נשמעו אותנטיים, אז יש קרדיט להדרכת הדיאלקטים של שרה סטפנסון. התאורה של ניל ברינקוורת' מעוצבת בהקפדה, עם גוונים של צהוב וחום חקי שיוצרים את האפקט הנכון בדיוק.

ההצגה נעה לאורך הביצוע – בחלק השני היא עברה מ-1918 ל-1947 ל-2006 ואז חזרה ל-1949 תוך חמש עשרה דקות! על אף שזה נשתמש בצורה אפקטיבית, אפשר היה לעשות יותר כדי לאותת זאת היות שלא היה נראה שהצוות או האביזרים 'מתבלים'; היה קל לעקוב כשנשאו תכנית, אך אולי יכל להתקיים יתר בהירות לאלו שלא.

הנוצת הלבנה היא כל מה שתיאטרון מוזיקלי צריך להיות – היא תגרום לך לחשוב לעומק על אומץ, מלחמה ומהות האנושות כל הדרך הביתה. אם יש יותר צדק, ההפקה המרתקת הזו תזכה להרצה ארוכה יותר או בית שני כדי שתזכה לצפייה רחבה יותר.

הנוצת הלבנה בתיאטרון היוניון עד ל-17 באוקטובר 2015