סקירה: הפוך את השעון לאחור, תיאטרון סנט ג'יימס ✭✭✭✭

להחזיר את הזמן לאחור - שירים ומונולוגים

סט ג'יימס סטודיו

9 ביוני 2015

4 כוכבים

‘אחת מאותן נשים בריטיות מרתקות שיודעות לאפות עוגות ולהבריח פולשים בכוח ההיגוי’  (ג'יימס פיליפס, ‘קרוסלה’ ב-‘סיפורי עיר’)

השורה הזו מאחת ההצגות הקצרות המצוינות בשבוע שעבר בסט ג'יימס סטודיו חזרה לי למחשבה כששבתי לאותו מקום לראות את שגרת המונולוגים והשירים של שריל נייט של ג'ויס גרנפל. כאשר היא חיברה בשרון את הכובע כמו בלמנג'י ורוד גדול, ונכנסה לסאטירה המפורסמת, מסוימת ועוד סאטירה רמזנית על ההגינות המופרעת של הוועד הנשי WI, 'מתנות שימושיות ומקובלות', תהיתי עד כמה הומור של גרנפל עדיין יעמוד במבחן הזמן, או אם היא תהייה דומה מדי לדמויות הלוחמות החדשות של ההיסטוריה הבריטית שהיא כך-כך הרבה פעמים הציגה.

גרנפל הייתה בשיאה בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, עידן שלפעמים נראה רחוק יותר מאשר בעבר של מאה העשרים לפחות בהומור שלה. האם האופטימיות התוססת מול העובדות, ההתמידות וההימנעות מהכנות רגשית, האחיזה בהיררכיה חברתית כעובדה נתונה, והרמזים העקיצים, הפרודיים והצנוניים שהועברו אז כהומור מיני יהפכו את כל המונולוגים לאי רלוונטיים בלתי הפיכים?

אני שמח לומר שהחששות האלו ירדו מהפרק על ידי העצבות והעיצוב העמוק שריל נייט מצאה בחומר זה, ועל ידי היכולת המוזיקלית שהביאו היא והפסנתרן שלה, פול נייט, לטקסטים השירים המרירים-מתוקים שהולחנו במקור על ידי ריצ'רד אדינסל וביל בלזארד.

התורשתה לפריבילגיה, כבת דודתה של ננסי אסטור ובימים הראשונים להימצאת קלייבדן, גרנפל הגיעה לבולטות כבן דמותה של שחקנית אופי וכאמנית קברט שהחומרים המקשרים שלה התפתחו בהדרגה להיות יותר כבדים ומורכבים משיריה. היו לה יותר מדבר מאשר אכזבה ועצב בחיה האישיים, וזה יחד עם האבחנה החברתית החדישה שלה בכללי ההתנהגות הבריטיים העניקה ערך מתמשך לעבודתה.

על פניו, ההתענגות על השפה ויכולותיה ההבעתיות כאירוניה נראות שהיא עומדת לצד נואל קווארד. אך אם הוא הנרי ג'יימס, אז היא יותר אדית וורטון: בסופו של דבר יש לה יותר לב מאשר תחכום לוחמתי ושביר, וזה לב שחושף את החיים העצובים של נשים פרבריות עם תקוות שנגוזו, אך עדיין מתמודדות להמשיך הלאה. כאן מוזיקה נוספת נצמדת: אלמלא היו הקטעים המוסיקליים המרירים-מתוקים המקובלים הרמונית של אדינסל שנראים עדינים מדי; אך לצד כל אחת מהסיטואציות הקטנות הללו הם מהווים ביסוס לפאתוס ולנהגים של אובדן אפשרות שנוגע באמת.

ישנו שאלה ספקנית מכל סוג שצריך להתייחס אליה. לא עבר הרבה זמן מאז ההצלחה המופלאה של מורין ליפמן עם 'Re:Joyce'. האם ניתן להצדיק התחדשות של החומרים הללו שוב בידיה של אחרת? שוב, אני שמח לומר שנייט הפיגה את החששות הללו במהירות. היא מבצעת שונה מאוד מליפמן, ויש מקום מספק לשתיהן.

בבחירה של התמונות (שנוטות ללהיות קלות ראש) ובמה שהיא לעיתים קרובות ביצוע עדין ומאופק, נייט יוצרת מרחק בינה לבין ליפמן המרשימה. עם נייט הרבה נעשה על ידי שינויי גוון קול, או תנועות במה סמליות פשוטות על הבמה הקטנה של סט ג'יימס סטודיו. בנוסף, היא נותנת לערב שדרה ביוגרפית סבירה וחסכונית על ידי שילוב הפריטים עם קריאות מכתבי גרנפל הן לאמה והן לחברתה הטובה, וירג'יניה גרהאם. הרבה מחומר זה זמין ומפורסם רק באחרונה.

הליווי והחיזוק של פול נייט הינם חד וחלק; משתלטים ומופיעים ברקע רוב הזמן, אבל עם פרוסות במקום שבו צריך דרמה. בין השניים ממחישים לנו שגרנפל הייתה מעל הכל מבצעת חיה, שעמידה מאולתרת באופן נרחב מחומרים בסיסיים. אם עבודתה צריכה לשרוד היא שייכת לבמה, מתחיילת מחדש על ידי מבצעים חדשים לדורות של צופים ומאזינים חדשים.

אז מה לגבי התמונות עצמן? הישנים כמו 'בוקר רגיל' לא מאכזבים ומזכירים לנו כמה גרנפל הייתה מוכשרת בלמקד את הקהל כדי לעבוד רבות במילוי הפערים הדמייניים. הביצוע של נייט ל-'לומפיי לטימר' לוכד את המבוכה החברתית הנוראית של פגישת בית הספר בעוד הוא גם רושם את ההתפתחות של אכזבות שהותמרו לידי הצלחה קונבנציונלית באמצע החיים. ועדיין ישנם שלושה סצינות קטנות, לא כל כך ידועות, שמובלטות מכל השאר בעומק התאפיינותן, שהכאן וייכן עוברות על ידי נייט.

ב-'הטיסה הראשונה', אישה שמטיילת לארה"ב שמעולם לא טסה לפני כן עוברת מעצבנות בלתי מעניינת לעומק דאגה על נישואי בתה מעורבים גזעית ועל איך היא נואשת למצוא את הדרך הנכונה להציע תמיכה. בעיצוב של ההחלטיות של הדמות למצוא דרכים לברוח מהגזענות הקונבנציונלית של ילדותה זה מדהים לעבר אותו זמן. ואז יש 'שיחת טלפון', שבה אישה בהדרגה נפרדת מהחבר שלה על דרישות הטיפול באביה, שהדרישות המרורות שלו נרשמות כל העת מחוץ לבמה. זהו חלק חסר רחמים וחורגד מאוד, כמו שההיום היה כאשר נכתב לראשונה.

לבסוף, בהם 'יקר פרנסואה', נייט מבצעת את תחינה כהה אך אנרגטית מתפרצת מאם חד הורית, שלוקחת אותה לשטח לא צפוי - אך זה משתלב עם ההצהרה הכללית שלה על האפשרות של הישרדות תוססת בזמנים מבחנים. כל שלושת אלה יכולים לעמוד לצד ראשי מדבריו של אלן בנט באיכות התובנה הפסיכולוגית וסמכות הדמות, ואתה חייב לתהות באמת כמה בנט עצמו הושפע בידי גרנפל בעבודתו המאוחרת בז'אנר זה.

ההופעה גם מדגישה להציג מחדש את שיר שנכתב לפסטיבל אולדבורו ב-1967 כמשלח כבוד לבנג'מין בריטן. זהו קטע מתמשי, מתוחכם מילולית של סאטירה אופראית שלא בטוח בוצע מאז. הוא מזכיר לנו שגרנפל הייתה מסוגלת להרבה יותר כזמרת ומילים בעלת אתגר מכפי שהעיז בדרך כלל.

משאיר לנו עם חרטה קטנה שבדומה להרבה קומיקאים אנגליים מהדור שלה היא לא נחשפה לעיתים קרובות יותר מאזן הנוחות שבו בנתה בהצלחה את המוניטין שלה. אנו יכולים להיות מאוד אסירי תודה אם נייטים על כך שהראו איך המורשת שלה, קומית ושקטה טרגית, עדיין זוהרת.

להחזיר את הזמן לאחור יימשך בסט ג'יימס סטודיו עד ה-14 ביוני 2015