ביקורת: הלילה השנים עשר, תיאטרון ספייס ✭✭✭

הלילה השנים-עשר 23 ביולי

תיאטרון ספייס

3 כוכבים

חברת התיאטרון פל מל זכתה למוניטין בזכות הפקות רדיקליות ותוססות של קלאסיקות ישנות. לכן, התעניינתי לראות מה יעשו עם 'הלילה השנים-עשר', אחת מהמחזות האהובים עלי של שייקספיר וסיפור שמושרש היטב בתודעה הציבורית.

זהו מחזה שכבר אין צורך להציג (אבל הנה זה בכל זאת); הצעירה ויולה מופרדת מאחיה סבסטיאן בים, ומתחפשת לגבר כדי להיכנס לשירותו של הדוכס שהציל אותה. הרוזנת העשירה אוליביה רודפת רומנטית אחרי ויולה, בעוד שקליאו דוכס חודף אותה.

ברור מההתחלה שזוהי הפקה שונה. שלוש הדקות הראשונות הן פיצוץ מחמם של ריקוד ומימיקה, ללא מילה אחת מדוברת. תחושת האנרכיה הזו מחלחלת לאורך כל הערב, ולמרות שלא תמיד זה עובד, זה מראה על מקוריות ויצירתיות שמאפשרות לך אף פעם לא להיות בטוח בדיוק מה עומד להגיע.

התלבושות של ג'וליה סקרימיירי מרהיבות ועושר חזותי; מלאות צבעים ליצניים בוהקים ונגיעות מוזרות קטנות. אפילו אוליביה היפה של לוסי ליינג מזכירה את הכלה-גופה, בעוד שחבורת המושחתים של טובי לבושה כמו המשפחה המלכותית מחבילת קלפים.

התנועה הפיזית נפלאה וחלק מהרגעים הקומיים הגבוהים ביותר של ההצגה (החופשיים שמסתתרים מאחורי השיחים וסצינת 'הגרב הצהוב' של אנטוניו) קיבלו חיות בזכות משחקי המהלך והקומדיה הפיזית החכמים. התנועות המודגשות הוסחו רק פעם אחת, כאשר כמה מהקבוצה ביצעו קצת אקרובטיקה ברקע הסצנה המבוססת של המחזה.

למרות שהאנרגיה המאנית של ההפקה הובילה לכמה תלבושות וביימנות נפלאות, היא גם הובילה למעט משחק יתר. הדוגמה הטובה ביותר לכך הייתה פסטה הדמונית והגרוטסקסית של ג'יימס בותמן. עם רוב השחקנים שמשחקים ליצנים כברירת מחדל (הרי זו הייתה הפקה בהשראת קרקס), לפסטה לא נותר אלא לשחק את הדמות כאילו היה סוג של ליצן היפר-מופרע. הקסם הטבעי של בותמן, כשרונו והקול השירה הנהדר שלו בדרך כלל עבדו; ברגעים הטובים ביותר שלו הוא הזכיר לי את אלן קאמינג בתפקיד ה'אמ.סי' בקברט. עם זאת, היו זמנים שזה הרגיש קצת כמו להשטתון – במיוחד במהלך החקירה של מאלווליו בסגנון מנחה משחק אמריקאי, אחת מהחידושים שלא באמת הצליחו.

זה היה מאמץ קבוצתי נהדר של צוות מוכשר – ויולה של אלה גארלנד הייתה נעימה ומתוקה ועם כימיה נהדרת עם אוליביה של לוסי ליינג. גם אנדרו סדון היה פאתטי במידה כמלוויליו, למרות שלא שיחק במידה מספיק מבטלת כדי לגרום לתחושת הצדקה אמיתית.

קרוליין שורט נתנה הופעה חזקה כמריה המזימה השקטה ואנגוס הווארד בתפקיד סר אנדרו היה מדוד ומצחיק לאורך כל הדרך. וכמובן, מילה על חבורת השטויות של טובי – הבעות הפנים והתחושה המעקבת של הדרמה באמת תפסו את העין ויצרו משהו מיוחד מחלקים פוטנציאליים קטנים.

לג'ני גמבל ככל הנראה לא היה תקציב ענקי עבור הסט, אך התוצאה הסופית חכמה ויצירתית. השימוש המושכל בזירת אגרוף זמנית והקרנות חדות על וילון הלבן של הסט החיו את החלק השני של ההצגה. נראה כי התווספו למוזיקה החדשה בתסריט של המלחין אדריאן יורק והן הרגישו מתאימות ביותר לתקופה; עד כדי כך שלא הצלחתי לומר אילו חלקים מיוחדים הם שלו! סצנת הריקוד בסוף ההפקה הייתה גם היא כיף גדול וסיימה את ההצגה ברעש ולא בלחש.

כאשר מדובר בקלאסיקה מוכחת כמו 'הלילה השנים-עשר', לעיתים נדיר למדי לצאת בתחושה שראית משהו חדש ושונה. לטוב ולרע (בעיקר לטוב), פל מל חפרו עמוק מבחינת יצירה והפיקו הצגה חיה ואנרגטית בוודאי לא תראו בגלוב בקרוב.

הלילה השנים-עשר יהיה בהצגה בתיאטרון ספייס עד ה-12 באוגוסט 2015