ביקורת: United We Stand, CLF Art Café ✭✭✭✭

ניל גור וויליאם פוקס ב- United We Stand. United We Stand CLF Art Café, Bussey Building, Peckham

2/11/15

4 כוכבים

קנו כרטיסים

תיאטרון טאונסנד פיתח מוניטין חזק בהצגת תיאטרון פוליטי וההצגה האחרונה שלהם מתקיימת כעת בפקהאם לצד תערוכה המוקדשת לנושא שלה - השביתה הלאומית של עובדי הבניה ב-1972 וההעמדה לדין והמאסר של כמה ממנהיגי השביתה. ניל גור הוא המחבר וממשיך במיזם זה את כישוריו כמסתגל מחזות לשני שחקנים, כישורים שהתגלו ליתרון ברור בסיפורו על המרטירים של טולפודל ועל הפילנטרופים בעלי המכנסיים הקרועים. כמו קודמותיה, גם הפקה זו יוצאת עתה לסיבוב הופעות ארצי.

בעוד ששביתות הכורים של שנות השבעים והשמונים ושבוע השלושה ימים ידועים היטב, זה לא נאמר על השביתה של עובדי הבניה בקיץ 1972 כאשר במשך שנים עשר שבועות שלוש מאות אלף עובדים הניחו כלים כדי לנהל מאבק שכר ותנאי עבודה טובים יותר. אין מחלוקת כי בזמן ההוא כמעט ולא הייתה התחשבות בבריאות ובטיחות באתרי הבניה ושהמשכורות היו מדוכאות על ידי מערכת ה'סכום חד פעמי' שאיפשרה למעסיקים לחסוך בעלויות השכר, הפנסיה וההטבות הנלוות. השביתה הייתה בעיקר מוצלחת, והיא חייבת את הצלחתה להמצאת ה'פיקטים המעופפים' שעברו ממקום למקום.

חמישה חודשים לאחר סיום השביתה, עשרים וארבעה ממנהיגי השביתה הועמדו לדין בבית המשפט המלכותי של שרווסברי, ושלושה מהם נאסרו באשמות חמורות של קשירת קשר להפחדה ולקטטה. המחזה מתמקד בסיפורם של שניים מהם - דס וורן - שכעת מנוחתו - וריקי טומלינסון, שעדיין חי בינינו בתפקידו החדש כשחקן וכוכב מוכר. מתחילת 2006 ישנה קמפיין מחודש לניקוי שמם של אלו שהורשעו, וההפקה הזו מהווה אלמנט בקמפיין זה. לאחר שהמחזה הסתיים הקהל נשאר לשמוע נאומים הן מלן מקלאסקי, מזכיר כללי של Unite והן מטום ווטסון, סגן מנהיג מפלגת העבודה, יחד עם כמה שירים בנימה פולקלורית משולבים על ידי מנהל המוזיקלי, ג'ון קרקפטריק.

ניל גור וויליאם פוקס ב- United We Stand. צילום - איימי יארדלי

למרות שזה היה אירוע פוליטי ברור, האם זה היה גם אירוע דרמטי? על תיאטרון פוליטי להגיע לאיזון מתוח בין האמת הדרושה והחשובה שהכול בתיאטרון בדרכים מסוימות הוא 'פוליטי', ובין סכנת ההטפה הדידקטית שהיא חסרת אופי וחיים מורגשים שנותרו מצד המטרה. בסך הכל, הטקסט ושני השחקנים הצליחו להגיע לנקודת שיווי המשקל הנכונה ולשמור על הקשר האינטלקטואלי והרגשי שלנו עם הדמויות, דרך מוזיקה, המצאות קומיות וג'ונגינג מרהיב של תפקידים.

הדרמה הוצגה באקונומיה גדולה של אמצעים בעיצוב של איימי יארדלי: כמה פיגומים בסיסיים תמכו בלוחות שעליהם פוסטרים מצד אחד, עם לוחות למשפטים בצד השני. מעבר לכך רק פיזור של קופסאות, ארגזי תה ושולחן עילי שהקרין בתקופות אקראיות תצלומים וסרטים גרעיניים של השביתה ושל טד הית' ודמויות נוספות מהשבעים. שאר העבודה נעשה ע״י השחקנים והנגנים - ניל גור שוב, וויליאם פוקס. כל אחד לקח תפקידים רבים, אבל בעיקר גור תיאר את טומלינסון ופוקס לקח את התפקיד המרכזי והטראגי של דס וורן, שסביבו כל הדרמה למעשה סובבת.

השחקנים התארגנו למשימתם עם אנרגיה ומחויבות רבה. בתיאטרון כזה דרוש להגיע למעורבות הקהל, לשבור את הקיר הרביעי, וזה פוקס עשה באופן מיוחד בעודו ממשיך לפתח את קווי הדמות שלו. המוזיקה הייתה גם היא כוח גדול – שני השחקנים יכלו לשיר היטב ולתת חשבון נכון על עצמם בגיטרות בגדלים שונים. אין דרך מהירה או קלה יותר להביא את שנות השבעים לחיים מאשר דרך המוזיקה שלה והיו רגעים הטובים ביותר של הערב עבור הקהל (בעיקר בגיל הזה) כשהמוזיקה והטקסט עוררו את אידיאליזם והאקטיביזם של אותן שנים ואת התגובה של הסמכות שמרשמת כחולשה וחוסר יציבות.

בימאית לואיז טאונסנד הכניסה הרבה תנועה ריאליסטית ורגעים קומיים קלילים לפעולה שאיזון את הנרטיב הכהה של קנוניה בין ממשלה, משטרת, מעסיקים ושופטים. אלמנטים של קריקטור היו נוכחים - כיוון שחייבים להיות - כשהקווים של נרטיב מורכב צריכים להיכנס בריכוז ולהפשט על מנת להצביע על מוסר. אך התפקידים המרכזיים נותחו בפרטים משכנעים – ראינו עדויות לכריזמה של המנהיגות של וורן וההומור היבש שלו, ולכישורי הארגון והתשוקה המוסרית של טומלינסון למטרה. קיבלנו גם תחושה של מי הם כאנשים מחוץ למטריקס של השביתה עצמה. חלק מהתפקידים המשניים צוירו יפה גם הם, במיוחד נציג האיגוד המתחנחן מדי של גור, שהיה להוט מדי להפריד את ההבדלים על הבעיות רק כדי לשמר את כספי האיגוד.

וויליאם פוקס וניל גור ב- United We Stand. צילום: איימי יארדלי

לא השתכנעתי לחלוטין בתזה של קנוניה גדולה של הממסד בעבודה - אפילו על פי החשבון הזה הרשויות נראות במצב של פניקה ולא מאורגנות כמו שצריך לכך. אבל לא משנה מהן אהדות הפוליטיות שלך, יש כאן בבירור ראיות לפרקים של אי-צדק ברור ורגולציות חוקיות במעשה הזה שמצדיקים את הכעס שנשאר ואת הקמפיין הנוכחי - לא פחות במוות המוקדם של וורן, שסביר להניח הוא התגבר בעקבות ניהול כפוי של קוקטייל תרופות בתקופת המאסר שלו, הידוע כ'מטרה נוזלית'. הדרמה מעוררת את זה בנפלאות, אך גם מדגימה את עלויות האנושיות הגבוהות הנכללות עבור אלו שמרכזיים בסיפור.

מחצית הראשונה של המחזה הייתה לה רגעים איטיים בהם ההסבר הנדרש אינו מבוסס על גילום משכנע; והיו כמה נקודות, למשל פרודיה על משחק טלוויזיה ארוך מדי, שבהן המכונות הדרמטיות הופיעו בצורה מגושמת. אך כשעברנו לחלקים הכהים יותר של המחצית השנייה, התבנית הייתה עם לוגיקה ותשישות שהיו לחלוטין מרתקות. הייתה סצנה אינטרוגציה מסביבה מאוד ואינטנסיבית של חילופי משפטים בבית המשפט שיצרה ריכוז של דומיה בקרב הקהל. הנאומים שניתנו ממרפסת בית המשפט על ידי טומלינסון וורן לאחר הרשעה נמסרו באופן מילולי על ידי השחקנים ומייצגים כתבים מאוד יפים של כתיבה השייכת לכל אנתולוגיה של אורטוריה פוליטית מודרנית.

אוסקר וויילד אמר במפורסם שהבעיה עם הסוציאליזם היא שזה לוקח 'יותר מדי ערבים', עקיצה שביום זה נסחפת לכל המפלגות, בהתחשב במידה של הציניות לגבי פוליטיקה והמניעים של מי שעוסק בה. United We Stand הוא חיזוק כוחני נגד דעה זו וטענה מחודשת לערך המתמשך של תיאטרון פוליטי גם. תיעול התשוקה המוסרית שלו, עלילה חזקה, מוזיקה מעוררת, הומור מודע עצמי ומטרה של קמפיין יוצרת לילה מרתק שמרוויח ומגיע לו כבוד.

United We Stand ממשיך עד 14 בנובמבר 2015 ב-CLF Cafe.