סקירה: תחתוניה של ויקטוריה, תיאטרון סוהו ✭✭✭

ג'וליאן איבס מבקר את 'הכבד של ויקטוריה' בתיאטרון סוהו, מוצג על ידי חברת הרפרטואר של התיאטרון הלאומי לנוער.

צוות השחקנים של 'הכבד של ויקטוריה'. צילום: הלן מארי 'הכבד של ויקטוריה'

תיאטרון סוהו

1 בנובמבר 2018

3 כוכבים

המסיפור המוסיקלי הזה על מסלול הקריירה המוקדם של מלכה לשעבר דומה במידת מה ל-'ויקטוריה' של ITV כפי ש-'Carry On Cleo' דומה למופע הליז טיילור ההוליוודי, 'קליאופטרה': זהו פרודיה רועשת, מצחיקה ואנרכית ללא משמעות עצמית. ואם אתה מהסוג שאוהב כזה דבר, אז זה בהחלט מה שתהנה ממנו. דמיין את פרשנות 'Morning Early' של אדוארד בונד דרך חולשת היפ-הופ בסיפור המרתק של ג'וש עזוז, במודעתו להיות 'קולי' ולדבר 'רחוב', ותתחיל להבין את כיוון התשוקה הייחודית שלו. הכל מתכוון לעורר תשומת לב מרהיבה ומחושבת. כל עניין אחר הוא כמעט משני.

החברת ההופעות של התיאטרון הלאומי לנוער, שכבר משחקים בכתובת זו בהצגה המחודשת של 'הסכמה' שתוארה כאן לאחרונה, נראים כאן במצב רוח עוד יותר קליל, בבימויו החלק של נד בנט ועמוס, עמוס. הוא לעולם לא נותן לקצב להאט, וזה בהחלט לטוב בסטוריה הזו שמוגזמת בתחושת החשיבות העצמית שלה ויש לה עניינים רציניים עם עומק והרהורים. ה'מילים' לשירים המוסיקליים השונים הורכבו על ידי הסופר ביחד עם המלחין המודרני למראה כריס קוקסון 'וחברי התיאטרון הלאומי לנוער', מה שעשוי להסביר את התפקוד המיידי וחוסר החזון שלהם.

אליס וילנקולו ואוסלוקה אובי ב'הכבד של ויקטוריה'. צילום: הלן מארי אלו לא, יש לציין, חולשות שהקהל בתיאטרון סוהו נראה שרטים להביא לידיעת ההפקה: הם כנראה נרגשים מחדש על עוד פנטזיה בורחת על משפחת המלוכה שעדיין לא נעלמת. אם ה-NYT באמת חושב שזה הנושא החשוב ביותר שניתן לעלותו, אז שיהיה. שוב אנו מפנים את עינינו הקולקטיביות מרשימות הנוגעות להווה (האם מישהו ב-NYT אי פעם שמע על 'אירופה'?), וקובעים אותן, בצורה מעורפלת וחסרת מיקוד, על העבר הרחוק, ה'בית' האמיתי של מיתוסנו הלאומי המתמשך.

צוות השחקנים של 'הכבד של ויקטוריה'. צילום: הלן מארי

המבצעים שאתה מנוזלים כאן הם כל הצוות מהישראל האחר, אך מוכנים להעניק תפקידים שמחים יותר. אליס וילנקולו שוב גונבת את היום עם זיהוי ושליטה טוטאליים על הבמה בתפקיד המרכזי ואשרוריה של ג'יימי אנקרה הם נקודת המפרצות שלהן, דמות שכנראה לקוחה מהיסטוריה (לא נבזבז זמן כאן על אירלנד או הודו...), שבלה את התמחותו בסקרנות קלפטומנית עם הכביסה של הריבון. (באמת, NYT, אם זה הרמה שאתם רוצים לעבוד בה....) אחיות החלפת תה, לורי ואיזבל (לורי אוגדן ואיזבל אדומקוה יאנג... כן, הלא זה צירוף מקרים?) מככבים בסצנה היחידה שבאמת דרמתית בהופעה: הפעל מחדש את סצנת ההוצאה להורג בסגנון לילד של BOO במסיבה של MCA של טסקה צ'יינסאו מיסטרי בהפקה של טסקה של צ'ייקובסקי.

הייתה צ'ין, מוחמד אבובקאר חאן ואוליביה דוד ב'נקדות של ויקטוריה'. צילום: הלן מארי

מוחמד אבובקאר חאן, לורד קונרוי, הוא זה שנשחק על ידי המסור בסצנה ההיא, והוא מצליח לשחק את שחיתותו עם אנרגיה ואמון כי אין דוגמא כיצד פעוטות יתפעלו מערכת מנורה לתפקוד. הנועף של כלות עם נסיונותיה בזמן היומיים העברים של תל אביבי לרצון של הקהל.

הצגת המספרים המוסיקליים (מנהלת מוסיקלית, ארלין נאגטט; מפיק מוסיקלי, ג'ייסון אליוט) היא ללא ספק הכוח העיקרי של ההפקה. העיצוב הקמצני, ואולי אפילו גס, של האנה וולף מעצים בהתגרותו את העין אם כי בברור נותר על הגבולות; ובוודאי כמו התסריט - אין לו באמת לאן ללכת. וון ברנברג מאירה את כל זה בבהירות רבה, מבטיחה שהצופים עוקבים בצמידות מאחורי שינויי נקודות תשומת הלב הרבים, גם על הבמה וגם מחוצה לה. מייגן דויל היא עוזרת הבמאי של בריאן פורבס. אני מבין מדוע להקות כמו ה-NYT מרגישות שהן צריכות להישאר לראות חשיבות לעצמן, אבל השאלה תמיד צריכה להיות, 'חשיבות למה?'.

עד 10 בנובמבר 2018

גלה עוד מידע על הכבד של ויקטוריה