ביקורת: חלונות, תיאטרון פינבורו ✭✭

דאנקן מור, דייוויד שלי, ג'נט אמסדן, קרולין בלאקהאוס, ואלינור סאטון בחלונות. צילום: סקוט ריילנדר חלונות

תיאטרון פינבורו,

24 באוגוסט 2017

2 כוכבים

הזמן עכשיו ג'ון גולסוורת'י זכה לפופולריות מתמשכת בזכות ספרות הפרוזה שלו, במיוחד בזכות הטלנובלה 'סאגה של פורסייט' ששודרה פעמיים בטלוויזיה, אך הוא נזכר פחות בזכות מחזותיו, ועל פי היצירה הזו, כאשר שוחזרה ביופי על ידי פרויקט One בשיתוף עם ניל מקפרסון לתיאטרון פינבורו, קל לראות למה. יש כאן הרבה דיאלוג חכם ומאיר, וישנם כמה סצנות עם עומק רגשי, אך למה שחסר לדרמה הזו זה אותו אלמנט אחד שנמצא באופן כל כך משכנע בהיסטוריה של סומס ואיירין וכל שאר הפורסייטים, קונפליקט מרכזי וחזק.

קרולין בלאקהאוס ודאנקן מור בחלונות. צילום: סקוט ריילנדר

במקום זאת, אנו מקבלים חדר אוכל מהמעמד הביניים הפוסט הגדול של משפחת מרץ׳ (שם שאכן ראוי אם היה פעם כזה) - יצירה מרשימה של אלכס מרקר עם מספיק בה כדי להצדיק תשומת לב לכל שלוש מערכות הדרמה הביתית הזו. גיבורי הסיפור הם דמויות שרובן אינן מוצאות ביטוי מלא: האב הגרוף ג'פרי (דייוויד שלי); האם הנבונה ג'ואן (קרולין בלאקהאוס); הבן הקודר ג'וני (דאנקן מור); הבת השובבה מרי (אלינור סאטון); הטבחית המסורה (ג'נט אמסדן); הנוכל החביב מנקה החלונות מר בליי (וינסנט ברימבל) ובתו בעלת העבר שהוא מבקש לשבץ בתפקיד משרתת, פיית בליי (בתו האמיתית, שארלוט ברימבל). למעשה, סיפור האב והבת יכול להפוך לשידור חוזר של דוליטל ואליזה ב'פיגמליון' (1913): ההשוואה עם שו היא חינוכית – בידיו, ההתנגשות בין המעמדות מקבלת תחושת דחיפות דרמטית אמיתית. גולסוורת'י אולי חולק רעיונות רפורמטוריים רבים עם ג.ב.ס, אך למרבה הצער, הוא רחוק מלהחזיק באותו כשרון ליצירת תיאטרון מרתק. עם זאת, כאשר הוא מאפשר לשיחה להשתפך בפני נציגי החברה הבריטית הללו, הוא לעתים קרובות מעניק להם דברים מצחיקים או שנונים או מעוררי מחשבה לומר. באחת הנקודות, ג'וני מתעקש לקרוא את 'סקארלט פימפרנל', 'נשים קטנות' והברית; אחרת מעריצה, 'אתה לא רוצה להשאיר אותו שם עם כל הספרות המכשירה ההיא'. איזה אורטונסקי!

שארלוט ברימבל ווינסנט ברימבל בחלונות. צילום: סקוט ריילנדר

הרבה בטקסט הוא עליז כמו זה, ואתם עשויים לחשוב שההפקה תייצר הרבה צחוק. למרבה הצער, בבימוי השיטתי של ג'פרי בייוורס זה לא עושה זאת; ובכן, בואו נהיה אופטימיים ונאמר, 'עדיין לא, בכל מקרה'. כפי שהרברים עומדים, יש שקט, אפילו חמימות, רצינות באופן שבו הסצנות מתבצעות שמסתירה הערות של הומור לעיתים קרובות מהמעניקה להן את ההזדמנות להבריק, ולא ברור לגמרי מדוע. קשה להתחמם לאנשים האלה, ואנחנו לא נמצאים בעמדה טובה לדאוג לחייהם. העלילה עצמה כמעט לא מספיק נוכחת כדי להחזיק את תשומת ליבנו: חליפה קטנה מאוד מתרחשת בין הבן והמשרתת, כוס תה לתוכן אשר נשפכת סערה לא פרופורציונלית ולא מוצדקת. וזה הכל. רק בדקות האחרונות של המערכת השלישית הקצרה נכנסים שני דמויות מאוד מנוצלות: הגבר העליז של פיית' הצעירה של בליינטר (עוד - פטפטן - שם מתארך, ג'ייקוב קולמן) שמהר בעקבותיו את הדמות המנוהלת בהצלחה ביותר, PC ברנבס (כריסטופר ווייט, שנראה שהוא מרמז הרבה יותר לדרגה גבוהה יותר, אולי 'פקיד' שקורא...? - המחזה הזה מתוארך מ-1922, נא לזכור). עימם על הבמה, ופיית' מסיבית את דרכה - סוף סוף - מתוך תפקידה המרומס והשקט, המחזה מתאמץ להצית מעט חום. אך הכול נגמר לפני שהספיק להתרחש.

ג'נט אמסדן וקרולין בלאקהאוס בחלונות

בחלק מהדרמה מומלץ על הזמן שחלף, ואנו רואים שלוש 'ארוחות' שלכאורה הן ארוחות שונות מוגשות; הפרחים במרכז השולחן משתנים, אבל חוץ מזה כלום לא נראה. אפילו לתקציב התלבושות של ג'ורג'יה דה גריי לא מספיק כדי להעניק לקאסט שינויים, דבר המדגיש את הקביעות של עולמם, אולי. רובי באטלר מאיר זאת בפשטות, עם מגע יפה של ניהול מחוות סמליסטיות, במיוחד בסוף המטאפורי הכבד. ריצ'רד בל מספק מוזיקה תקופתית שהיא כל כך תוססת שניתן להאזין לה בשמחה כל הערב. בסך הכל, עם זאת, זו הוצאה ראויה אך די קודרת למשפחה שהוזנחה מקצועית במשך 85 שנים. תוהה כמה זמן יעבור לפני שהם יקבלו שוב הזדמנות למשוך את תשומת ליבנו.

עד 9 בספטמבר 2017

כרטיסי חלונות