הקרוסלה של רוג'רס והמרשטיין: מ-1945 ועד 2014 בלהיט אחד

  האם נשיקה עם אגרוף טובה יותר מכלום? קרוסלה של רוג'רס והמרשטיין: מ-1945 ל-2014 במכה אחת אני יודע מה אתה רוצה שאעשה. אתה רוצה שאכתוב ביקורת – שאספק משהו מעניין ושנון על ההפקה של מורפיק גרפיטי של קרוסלה בארקולה. וכן, אני יכול לנסות לרצות אותך בזה במידה מסוימת – פן אכשל לגמרי בתפקידי כמבקר/כותב/מה שאתה רוצה לקרוא לי. אני יכול לספר לך על החלל – חלל שבכניסה אליו עורר גניחות בלתי רצוניות ורועשות מקהל שלא היה מוכן לכך (חלק מהסיבות לכך הן הלחות כמובן, אבל בעיקר בשל השינוי הרדיקלי של התיאטרון), הלהקה ממוקמת גבוה מעל ראשי הקהל ומתכוננת לשיר, ויותר חבלים, גלגלות ומנופים מ-PGL. העיצוב של סטיוארט צ'ארלוורת' פשוט ומציע יותר מאשר מוחשי; זה עיצוב שהוא בלתי נראה בחזותו (שולחנות, כיסאות, דברים שמסתובבים וסולמות) אבל – כביכול באמצעות קסמים וכישוף – מעביר את הקהל שלו בצורה חלקה בין הסצנות. על ידי דחיית המראה הקונבנציונלי של יריד, צ'ארלוורת' מבקש מהקהל לשקול את הטבע הסמלי של ההקשר של ההצגה, מה שמעניק לנו יותר קבלה להעברה הכבדה של המערכה השנייה מכדור הארץ לשמיים. כמה קווי צפייה בלתי נמנעים ובעייתיים בצד, והסצנה מוכנה. אני יכול גם לספר לך על הבימוי – של לוק פרדריקס והעוזרו ג'יימס יום, ושל המנהל המוזיקלי אנדרו קורקורן. המחשבה והפרטים שזורמים לתוך ההפקה הזו – שהותאמה מחדש בחכמה לסיום מלחמת העולם השנייה – גורמים לכך שכל סנטימטר רבוע של החלל מלא משמעות. אינך יכול שלא להקשיב למילים, או לחוש את גלימות הרגש כשעלילת המחזה מסתובבת ומתכווצת בדרכה הלא־שגרתית והבלתי־מושלמת, כשהיא סוחבת את הדמויות האומללות והקשות איתה. הבעת הפנים המחשבתית של קורקורן במהלך החזרה האקפלה השיאנית של You'll Never Walk Alone – כמו זו של מאמן במהלך הדקות האחרונות של משחק קרוב – מצביעה על התשוקה מאחורי ההתעוררות הזו של הלחן האגדי של המרשטיין. יכולתי לספר לך על המבוא המרתק, לרסן את עצמי מלהתרשם מהבלט המשגע של סוזי פורטר, הכוריאוגרפיה של לי פרוד, הקול של ג'ואל מונטגיו. ואני רוצה. אני באמת רוצה. אבל יש משהו אחר שאני צריך לעשות קודם. התכונן – אני עומד לקלקל את המסיבה. המחזמר האהוב על ריצ'רד רוג'רס, עם המילים "משמעותיות, נוגעות ללב, כתובות יפה ועדינות", "המחזמר הטוב ביותר של המאה ה-20", הוא גם – בואו נודה – באופן מכוער סקסיסטי. בזכות עבודת הפמיניזם אני עשויה כעת להביע את דעותיי ובאמת, הייתי מפקירה את תפקידי כאישה אם לא הייתי מזכירה את אי הנוחות החריפה שחוויתי לפעמים במהלך הקרוסלה. הבעיה בעיקר נובעת מההיסטוריה; הקרוסלה היא "של הזמן שלה" ונאמנה לו גם כן. זה מזיק בחלקים; הנשים נראות מרוצות מההתנסות של הגברים – כהסחה מבורכת מהכביסה – והן רחוקות מלהתרשם מההתנהגות של הגיבור הסוליפסטי. עם זאת, הדמויות הגבריות נחשבות בקלות, מטופלות בכבוד ומוערכות, ללא תלות בהתנהגותם. כאשר לואיז פונה לאמה ומסכימה באותנטיות ובכנות חדה שהאגרוף של אביה "לא כואב כלל", התקווה לעתיד טוב יותר לנשים מתעמעמת. באמת, מה השימוש של הוודרין? למרבה הצער להפקה זו של קרוסלה, הרבה אנשים עדיין חולקים את הדעות הללו, וגורמים לשורות הללו – שנמסרות עם כל כך הרבה הסכמה והערצה – לנחות עם משמעת אדירה. להיות מחזמר גם כן, הקרוסלה היא חיננית ושופעת. היא נהנית בהקשר שלה בהשתקפות גמולית, אפילו גאווה, ללא התזומנות, החזקה, של תיקון או התנצלות. ההשפלה של הדמויות הנשיות המתפשרות מלווה במנגינות עולות שקשה להתווכח עימן. קל להתעוור, לסחף בינות הריקודים, השמחה והחגיגה. אבל, מבחינתי, זה כמו לפגוע בקיר אטום ועגמומי של שנאת נשים. למרבה הצער, זה הגביל את יכולתי להעריך במלואה את שכבות העלילה האחרות (המצוירות כל כך יפה) – האהבה, התקווה, המשפחה, השכול והחברות. זה לא לרעת צוות היצירה; הם לא אחראים לתוכן ההצגה של פרנץ מולנר. גם לא עליהם להבריא אלפי שנות נזק. הם פשוט מופעים מופע (ואחד טוב!) עם זאת, ישנם אלמנטים בסיפור הזה, כשנמסרים מחדש לקהל של 2014, שצריך לטפל בהם מחדש, או לפחות להכיר בהם. פרדריקס עשה ניסיון לתקן את העניין באמצעות הדמות של נטי – בעלת עסק עצמאי ומודל נשי – אבל זה לא ממש מבצע את המשימה. ישנה עוד טווח בימוי – במיוחד במערכה השנייה עם לידת הדור החדש, ובהעברת השורות המסוכנות של סיום ההצגה – כדי לרמוז על חוסר שביעות רצון. בלי זה, אני נשארת לא משוכנעת ולא יכולה לראות מה יש לקרוסלה לומר לקהל עכשווי. סקסיזם הוא – בחלקים מסוימים של העולם – שונה עכשיו: תת-מגדר, מוסתר. אבל אינך צריך אותי לומר לך שזה עדיין בעיה. פלורנס (מזן המכונה) שרה ב-2008 ש"נשיקה עם אגרוף היא טובה יותר מכלום." האם היא מדברת בשביל ג'ולי ג'ורדן? האם אנחנו עדיין מספקים תירוצים לאלימות ביתית ומאפשרים לנשים להסבל כתת-שלטון? בחברה רוויה בדעות קדומות, מדוע לבחור לספר מחדש סיפור כאילו הכל תוקן? אין צורך לחדש שנאת נשים. זה עדיין כאן ולא הלך לשום מקום. זה היה על הקרוסלה שלי. סובב וסובב זה הולך, מקבל לעיתים ליק צבע או שכבת שמן. מה שיותר גרוע הוא שאנחנו כל כך רגילים לראות נשים מופחתות על הבמה, במיוחד בתיאטרון המוזיקלי, כך שרבים מהקהל לא ימצמצו כהפסד (לא עד שהם יבכו במות של בילי בכל מקרה). אבל במקום לקנות עוד אסימון, לעלות לסיבוב נוסף, אולי הגיע הזמן שנרד? רבים לא ירגישו מותחים בורקרוסלה. הם יעזבו את התיאטרון עם קפיצה בצעדם, מזמזמים את המנגינות. וזה נהדר. זו הפקה קלה להנות ממנה. אבל בהתחשב בסטטיסטיקה, הנוכחות היומיומית של סקסיזם, העובדה שנשים עדיין מרוויחות בממוצע 18% פחות מגברים, ומספר הנשים הכלואות בנישואים מתעללים, לא יכולתי לעשות את אותו הדבר. לכן אתה יכול לגלגל את עיניך, לאמור גיטוט או אף לנחור בתשישות, אבל מישהו צריך לומר משהו. קרוסלה היא בתיאטרון ארקולה מה-18 ביוני עד ה-19 ביולי.