ביקורת: מלכי ברודוויי, תיאטרון פלאס ✭✭✭

מלכי ברודוויי

תיאטרון הארמון

29/11/15

3 כוכבים

‘מצאתי שמה שתאורה עושה להיבטים הוויזואליים של התיאטרון, תזמור יכול לעשות להיבטים השמעיים.’ ג'ונתן טוניק

לשתי הופעות בלבד, אוסף נאה של זמרים ותזמורת של שלושים נגנים בהובלתו המרשימה של אלכס פארקר ביצעו מבחר טעים של שירים מתוך קטלוגים האחוריים של ג'ול סטיין, סטיבן סונדהיים וג'רי הרמן - כולם 'מלכי ברודוויי'.

זו הייתה ערב מתגמל, אך לא תמיד בדרכים המצופות או הברורות. מעבר לרבים מהרגעים המשובחים של שירה ונגינה בודדות, הגיבורים האמיתיים של האירוע היו שלושה אנשים בלתי נראים בלילה, ששמותיהם חבויים בתת-סעיף מרוחק של התוכנית - ג'ונתן טוניק, ג'ייסון קאר ומרטין היגינס - מחברי התזמורים המופתיים, גם עשירים וגם קלילים, שהעניקו את ההנאות וההפתעות הגדולות ביותר.

תזמורים לרוב לא מקבלים כיסוי רב. רבים מאיתנו מניחים כי מלחיני ברודוויי יוצרים ותמיד יצרו את העיבודים שלהם בעצמם, אך זה כמעט אף פעם לא היה המצב. יתר על כן, הרבה מונח על תזמורן: זה לא רק נצנצים ושוקולד מגורד המפוזרים על העוגה. הפלטה היצירתית שלו מוסיפה את הטוויסט הדרמטי הסופי לכוונות המלחין. הוא (ותמיד נראה שזה הוא ולא היא?) מוסיף את השטיפות הצבע האחרונות ואת שכבות הלכה שמעצבות את התגובות שלנו. עם זאת, לעיתים נדירות אנו זוכים לראות את עבודתם משום שמסיבות של חיסכון המלווים הרגילים הם להקה בתהלוכה או פחות מכך.

כך שזה היה הנאה מיוחדת לראות תזמורת של שלושים נגנים על הבמה בניצוחו האלגנטי והמרשים של אלכס פארקר. כאשר המיתרים נכנסו לפתיחה של 'Gypsy', הייתה תגובה נראית לעין בקהל, כאילו כולנו פתאום הבנו מה חסר לנו. מצאתי את עצמי רושם הערות על גליסנדו נבל, כלי הקשה עליזים, פטפוט כלי נשיפה עץ והדגשות מיתרים עדינות שהעשירו שירים מוכרים בדרכים שלא הבחנתי או הערכתי קודם לכן. היו בעיות איזון מסוימות במחצית הראשונה אבל לאחר ההפסקה הייתה מעורבות פורה והרבה יותר נינוחה בין הנגנים לזמרים שפעלו מהפרונט.

זו לא הייתה ערב שחיפשה למצוא קישורים נושאיים עמוקים בין סטיין, סונדהיים והרמן: זו הייתה פשוט חגיגה של התרומה העצומה שלהם להיסטוריה של ברודוויי שחכמה שילבה הרבה מהשירים האישיים המפורסמים לצד חומר שהיה פחות מוכר. היו אלה כמה מהאוצרות הבלתי מוכרזים שתפשו את תשומת ליבי במיוחד. בקשר להרמן, זה היה תזכורת לכך שיש כל כך הרבה מספרים עדינים ב'Mack and Mabel' שאנחנו לא מכירים כמו שצריך; עבור סטיין, שיש כל כך הרבה מספרי דמות מבריקים שעומדים בפני עצמם אך לא הגיעו רחוק כמו שצריך כי ההופעות שבהן הם הופיעו לא חיו זמן רב; ולבסוף, תזכורת לנס שהוא הכושר המופלא של סונדהיים להפיק רגשות כה עמוקים מכמה מלודיות קצרות ושברי הרמוניה במקור.

עשרים ושניים זמרים הקיפו דורות רבים ורמות של ניסיון ורובם ניצלו את ההזדמנויות שלהם היטב, אבל במיוחד אלו שהיו מוכנים להפוך את המקרופון לידיים לחבר ולא לאויב. היו הרבה סולואים בולטים, דואטים זריזים ומספרי להקה, אך היכן שהפורמט הזה בא לידי ביטוי היה במספר מדלים שנבחרו או מתוך הופעה אחת או להמחיש ז’אנר מסוים (למשל ובאופן החכם ביותר - 'Parades'). לעולם אינך שומע שירים בקבוצות אלו מחוץ לאירועי חגיגה, ויש הרבה נקודות תובנות להשוואה עבור.

עם מגוון כזה של חומרים בתצוגה, כל בחירת שיאים היא יותר סובייקטיבית מהרגיל בביקורת. עם זאת, התרשמתי במיוחד מהגרסאות של קרוליין אוקונור ל'Broadway Baby' ו'Time Heals Everything', שבאמת פיתחו את הדמות כמו גם את הקו המלודי. בין המבצעים הפחות מוכרים, ריצ'רד פלישמן עשה עבודה נהדרת עם 'Buddy’s Blues', אחד מהשירים שקשה להוציא לפועל בלי ההקשר של הסצנה (מ'Follies') שהוא עובד איתה, ובראדלי ג'יידן נתן קריאה מעניינת ומקורית ל'Maria' מתוך 'West Side Story'. אנה אוביירן וג'ק נורת' הגישו גרסה מקסימה ל'Let’s See What Happens' מתוך 'Darling of the Day' שאינו ידוע, ונורת' פעם נוספת הוביל את הדרך ב'Put on your Sunday Clothes' המהודר למדי, ששימש כהסיום לכל.

אולי הלב הרגשי של המופע נמצא ברצף של מספרי דמות להובלות נשיות, שהראו את שלושת המלחינים בשיאם. כבר הזכרתי את קרוליין אוקונור, אבל קרוליין שין, אן ריד, לורה פיט-פולפורד, וג'ייני די כולם חפרו לעומק בשירים האלו, שנראים אפשריים להתחדשות אינסופית בידיים של דורות שונים של מבצעים. אולי זו הסימון הטוב ביותר לאיכות האל-זמנית של המלחינים האלה והעדות הטובה ביותר לרלוונטיות הדרמטית שלהם ולעמידותם הרגשית המתמשכת היום.

אבל, כדי לחזור לרגע לנושא ההערות הפותחות שלי, מי שלא שם לב לפרטי התזמורת יעשה זאת על אחריותו! אני לא רוצה להעצים את זה, אבל זה היה שגיאה לג'ייני די, בביצוע מעולה של 'The Ladies who Lunch', לסטות מהמילים ולהרים כוסית שנייה לפינטר ולא למהאלר, כי יש רפרוף חולמני מעץ נשיפה של ציטוט מהסימפוניה הרביעית של מהאלר שמוכנס בצורה ערמומית לתוך התווים בנקודה זו.

זה היה ערב מקסים, מלא בכישרון בכל נקודה, ותענוג מתמיד. טוב לעמוד לפעמים ולחשוב על השמחות המוזיקליות המפורטות של המלחינים הללו בהיעדר מכשירי במה. עם זאת, אפילו כשלוקחים בחשבון את זמן החזרות הקצר, היו קצוות רופפים והיבטי הפקה לא מלאים שניתן היה וצריך היה ללכוד בזמן. כמה זמרים הציגו את השירים שלהם, בעוד אחרים לא עשו זאת, ואם אנחנו לא תמיד יכולים לקבל מ.ס. עם התכונות שהמנוח המושלם נד שירין הציג ב'סייד ביי סייד ביי סונדהיים', זה היה ערב שדרש דמות שכזאת לפקח ולקשור את העניינים. האולם והפלאדיום הם תיאטראות מציגים מבט כאילו שולחים תהלוכות כאלה, אבל כמו ספינות גדולות הם זקוקים לטיפול זהיר ולא ניתן לקחתם כמובן מאליו. תאורה, כוריאוגרפיה, רצף ועיצוב סאונד דרשו כולם עבודה נוספת בסדרות אלה, ובואו נקווה שבפעם הבאה הם יקבלו זאת. אם כך, אז בטוח יהיה כוכב נוסף על תיקרתוני על ידי.