ראיון: דקלן דונלן

"האם יש קצת אובו רואה בכל אחד מאיתנו?" שואלת אמילי הארדי את במאי התיאטרון הידוע דקלן דונלן. זה היה ראיון שהתחיל כמו כל ראיון אחר: דקלן דונלן ואני מחליפים דברי נימוסין ומתחילים, כפי שתוכנן, בדיון על ההפקה של אובו רואה של Cheek by Jowl, בבימוי דונלן ובעיצובו של מייסד החברה, ניק אורמורוד. הסטירה האכזרית של אלפרד ז'ארי מ-1896 מגיעה לברביקן באפריל כחלק מעונת Dancing around Duchamp, עונה שחוגגת את השפעתו של מרסל דאשאן על האמנים של המאה ה-20. מוצגות עבודותיהם של קודמיו של דאשאן, שותפיו ואלו שהמשיכו את מורשתו הרדיקלית, בביטחון בידי אמנים עכשוויים מובילים. אין זה מפתיע ש-Cheek by Jowl, שכמו כדורגלנים בליגה עליונה מייצגים את הישגי התיאטרון של המדינה בינלאומית, תורמים משלהם. ״ההפקה הזו של אובו צמחה מתוך הופעה שהוזמנה על ידי פיטר ברוק של אנדרומק עם תשעה שחקנים נהדרים. רצינו מאוד לעבוד שוב עם השחקנים האלה והם מאוד רצו לחזור ולהישאר כקבוצה הומוגנית. אז התחלנו את המאבק הארוך למצוא מחזה שיתאים להם באופן מושלם.” האם זו לא שיטה יוצאת דופן – לבחור מחזה שמתאים לשחקנים במקום להיפך? ״זו שיטה אירופאית מאוד. שיטת הרפרטואר הרוסית היא מבריקה ולמדתי ממנה רבות. זה מתאים ללב שלי, שיש לך קבוצה של שחקנים, פחות או יותר, ואתה בוחר מחזה שיתאים להם במקום, 'יש לי רעיון לעשות את המחזה הזה; בוא נבצע אודישנים לאנשים מתאימים,' מה שקורה באנגליה. וזה בסדר. אני אוהב לעשות את זה לפעמים, אבל לא תמיד. אני מאוד מאוד מאוד מאוד בר מזל ומאוד מאוד מאוד מאוד אסיר תודה שיש לי את הבחירה. הבחירה שלי היא להינות משתי הגישות השונות הללו.” העיתון Evening Standard מתאר את Cheek by Jowl כ״אוצרות לאומיים בשתי מדינות – באנגליה הילידים שלהם וברוסיה המאמצת שלהם,״ ודונלן מסכים כשהצעתי שהעבודה הבינלאומית של החברה היא, אם תרצה, 'נקודת המכירה הייחודית' שלה. ״מה ש׳׳מוזר לגבינו באמת הוא שאנחנו מפיקים עבודה בשלוש שפות.” האם זה תמיד היה בתוכנית? "מעולם לא היו לנו תוכניות. מה שהייתי אומר הוא שאתה חייב לבחור בין לקחת את הקריירה שלך ברצינות לבין לקחת את העבודה שלך ברצינות. אתה לא יכול לעשות את שניהם. אנשים לעיתים קרובות מתחרפנים כל כך מהקורות החיים ומהקריירות שלהם שהם אף פעם לא באמת נוכחים בעבודה שלהם. הם תמיד במקצת כפולי חניה." כמה נכון. כבר הייתי בהשראת דברי דונלן, מילים שהיו גם מרעננות וגם משובבות. האם הוא עומד להשיב את אמונתי בתיאטרון? "מה שמצאתי בחיי הוא שזה מאוד חשוב לא לנהל תוכניות גרנדיוזיות. אם מסתכלים אחורה זה נראה כמו תוכנית נפלאה, אבל אתה לא מתחיל לעשות זאת. זה הכל אילתור מטורף של 'מה נעשה בהמשך?' זו המציאות של הקיום האמנותי. אז, 'האם תכננו להיות בינלאומיים?' ובכן, לא. ב-1980 היינו נחושים להופיע בלונדון – היינו ילדים. אבל, היינו מקבלים הזמנות בינלאומיות ופשוט עקבנו. היה משהו בכוכבים." לפתע הרגשתי חוסר ביטחון בשאלתי הבאה; עלתה בי ההכרה שאני מחזיקה את הספל התה שלי מול פניי, כמו מגן כלשהו. נשמתי עמוק (וגרמתי לסיכון) ותיארתי את ההיתקלות הראשונה שלי בעבודת Cheek by Jowl – ההפקה של החברה מ-2004 של אותלו, בטרה-ורס, באולפני ריברסייד המרתקים, האמרסמית'. נזכרתי איך נדהמתי מפירוק הדמויות ההומניזציה של דונלן, איך לא הרגיש כאילו שחקן לקח על עצמו את התפקיד של אותלו, למשל, אלא, להפך, ש