ראיון: ג'ז בונד על תיאטרון הפארק

בזמנים כלכליים כה קשים, וכאשר המימון לאומנויות ממשיך להיות במערבולת, הישג מרשים הוא לשקול הקמת חברה תיאטרלית חדשה, שלא לדבר על תיאטרון חדש.

ג'אז בונד, המנהל האמנותי של תיאטרון פארק - אבל אז, ג'אז בונד, משמאל המנהל האמנותי של מקום חדש בלונדון, תיאטרון פארק בפינסברי פארק, הוא איש מרשים.  לאחר שסיים את לימודיו בהאל, הוענקה לו מלגת הבמאים של ערוץ 4, במהלכה השתלם כבמאי עוזר בווטפורד פאלאס.  הוא עבד ב-Y Touring והפך לבמאי שותף, לפני שעבד בתיאטרון אזורי ובחו"ל ובעולמות השוליים.  “אבל תמיד ריתק אותי הרעיון של ניהול מקום בפועל,” הוא אומר. “לנהל נכס ולעבוד בתוך הקהילה שבו אתה יכול לפתח קהל נאמן ומקומי.”

בשנת 2009 רכש בונד בניין משרדים לא משומש בפינסברי פארק, “חיפשתי כחמש או שש שנים כדי למצוא את המרחב הנכון,” הוא מגלה. “שני הקריטריונים העיקריים שהיינו צריכים לעמוד בהם היו, אחת -  שזו הייתה אזור שחסר לו בראיית האומנויות ויכול להיתרם מתיאטרון, ושנית - רצינו למצוא אזור שמשרת במלואו על ידי תחבורה ציבורית.”

רק דקות ממרכז התחנה המשגשגת של פינסברי פארק, לתיאטרון הפארק יתרון להיות באזור עם "אוכלוסייה אמנותית גדולה. עשינו מחקר שוק גדול, ופינסברי פארק והאזורים הסובבים אותו מכילים את הריכוז הגבוה ביותר של אנשי קריאטיב, שחקנים, במאים, כותבים, מפיקים בלונדון כולה."  עם קו ויקטוריה על מפתן הדלת, נדרשות למפיקים מהווסט אנד - וחיוני, למבקרים, רק חמש עשרה דקות להגיע לפארק.

אבל המוסדות מחוץ לווסט אנד יכולים להיות לעיתים קרובות חללים קרים ודלים, שמשרתים במעט מתקנים מתקדמים.  בעוד שהמצב הזה יכול לעיתים לעודד תושייה רבה מצד היצירתיים, זה יכול להיות חוויה פחות מזמינה עבור הצופה הממוצע.  באופן מפתיע, תיאטרון פארק הוא הישג מופלא של עיצוב, פרקטיקה, שימושיות ונוחות.  התוכניות של בונד למקום לא היו יכולות להיקרא שמרניות.

“רוב האנשים שמגיעים לבניין, לאחר שראו את התוכניות, אמרים 'או אלוהים זה ענק, יש לך שני מרחבים!' - עד שאתה מגיע למקום,  זה מאד קשה להבין את הקנה מידה,” מסביר בונד.  “בעצם זה תיאטרון מהותי שאנחנו בונים. למרות שזהו הסבה, אני נוטה לומר שאנחנו בונים אותו מהבסיס, כי אנחנו עושים עבודות הסבה גדולות, מוסיפים קומות, מסירים גגות ומסירים חלקים שונים.  עשינו הרבה באזור האחורי-של-הבית, כדי לוודא שיהיו לנו כמה מקלחות, כמה שירותים, חדרי הלבשה טובים, מכבסה קטנה, קצת אחסון. הפילוסופיה שלנו לכל הבניין היא שהחוויה של המשתמש תהיה מצוינת, בין אם אתה נכנס בפנים-הבית, בין אם אתה נמצא באחורי-הבית, בין אם אתה משתמש בשירותים, בין אם אתה צופה בהופעה, או אפילו רק קונה כוס יין; שתהיה לך חוויה טובה באמת ואתה מוערך כאדם בתוך אותו בניין.”

אם בונד מדבר בהתלהבות על הבניין עצמו, הוא נכנס לנלהבות על התכנות של העבודה והשאיפות שלו לגבי המקום.  “לא הייתי עושה את הפרויקט אם לא הייתה הכוונה לבנות עד הסוף כבית כוח הפקה,” הוא קובע בפירוש ובנחישות.  “פארק 90, שהוא הבית הסטודיו הגמיש, יהיה בית קבלה ותמיד יהיה בית קבלה, למרות שאנחנו רוצים אולי לפתח מחזות שם בעצמנו.  פארק 200 הוא המקום בו נתחיל לעשות תערובת של קבלה והפקה ביתית.”

ובכל הנוגע לתכנית עצמה - האם לבונד יש טעם או נטיה מסוימת שתשפיע על הסגנון של תיאטרון פארק?  “זה תמיד עושה, וזה כנראה תמיד צריך, להתייחס לטעם האישי של המנהל האמנותי, כי הוא המנהיג האמנותי של הבניין וזו הסיבה שהמדיניות האמנותית שלנו, לכאורה, מאד, מאד רחבה.” בונד צוחק לשניה ואז מוסיף, בצחות דעת “מחזות טובים שנעשו היטב,” לפני שהוא ממשיך “אני אוהב מחזות שמדברים אלי בכל מיני רמות; מחזות שמצחיקים ומרגשים ואם אתה יכול לעשות את שניהם באותו לילה, זו האידיאלית שלי לילה מושלם בתיאטרון. עבודות רגשיות, ועבודות עם דחף סיפור חזק.  זה יכול להיות מחזה מ-500 שנה או מחזה חדש. אנחנו מחפשים לעשות, אני מניח, תכנית מגוונת של תיאטרון אזורי, שבה יש מחזה חדש, דרמה קלאסית מהמאה ה-20, פנטו מסורתי לחג המולד.”

אבל ככל שהתכניות הן שאפתניות, יש להכיר בקושי הכלכלי שחווים צעירים המחפשים מקום לעבוד בו.  בונד מכיר זאת, ומקווה שפארק בעתיד יוכל לסייע.  “אנחנו רוצים להתפתח לשלב בו אנחנו מסוגלים לתמוך בחברות ולומר 'בואו אם חלוקת קופות, או בואו עם ערבות מינימלית ונעזור לכם' - במשך השנתיים הראשונות, יהיו חברות שיבואו וישלמו את שכר הדירה. השכר הזה נקבע בשיעור שהוא תואם למוסדות בכל לונדון. בדקנו מוסדות מהקטנים ביותר עם 40 מקומות ישיבה ועד הגדולים עם 200/300 מקומות מחוץ לווסט אנד וכולם מתאימים בכללותם לפי המחיר פר קיבולת ולכן נבוא באזור הכללי של כל אלה. אנחנו לא נרשה לעצמנו להיות זולים יותר, אבל גם לא נהיה יקרים יותר.  מה שאנחנו נעשה שונה, זה חבילה מאד שקופה.  חלק האנשים סיפרו לנו על מוסדות בהם שמעו שזה היה מחיר אחד ולבסוף נגבה מהם תשלום נוסף עבור תוספת אקסטרה, בשביל סרט דבק בו השתמשו, עבור הצבת החוברות בלובי.  אז מה שאנחנו רוצים לעשות הוא לומר 'לא, לא, המחיר הוא חבילה שקופה לגמרי; אנחנו עובדים יחד איתכם.' זה לא עניין של אנחנו והם.”

עם המתקנים החדשניים שלהם, והתלהבותו של בונד להביא תיאטרון לאזור שהיה עד כה נרקע ממוסדי אומנויות, בונד נחוש גם שתיאטרון פארק יגיע לקהילה.  “דיברנו עם חלק מבתי הספר המקומיים, כמו סיקס אייקרס ואנדובר, שניהם מאד נרגשים מהאפשרות להביא כמה מהצעירים פנימה. יש להם כל כך מעט משאבים, כלומר היינו, אני חושב שזה היה אנדובר, שם היה להם רק חדר קטן וצוות מועט והם עושים דרמה, והם עושים כדורגל והכל באותו חדר. פתאום ללכת חמש מאות מטרים ולהיכנס לתיאטרון מקצועי מתפקד לחלוטין זה מרגש.  עבורי זה הכל על לתת לאנשים אחריות. כ-14 שנה, כאשר ניתנה לי חבילה של מפתחות והותרתי לבד בבניין, עולה בדם ומתקין אורות, מתקין ציוד קול – כך באמת הרגשתי תשוקה לתיאטרון.  יש לנו כבר אפשרות מאד מרגשת, שהיא שאנחנו מתקינים רשת קווים מתוחה בפארק 200. זה בעצם מבטל את הצורך בסולמות. זו רצפת רשת חוט מעל ראשי האנשים במעגל, ואתה הולך על רצפה זו ומתמקד באורות דרכה, ובגלל המרחק בין האורות לרצפת הרשת, ורצפת הרשת לבמה, זה לא תופס את הצללים. זה מצוין לפרודוקטיביות כי זה אומר שאתה יכול למקד ולהתקין את האורות למעלה, בזמן שצובעים את הרצפה ובונים את הסט למטה.  אבל עבורי, זה מרגש לצעירים כי זה אומר שאין את העניין הנורא הזה של בריאות ובטיחות והם יכולים להגיד לנער בן 14 “כן, למעלה עם האורות; המופע על מחר, תסדר את זה”.

מרחב אומנותי עכשווי, בר השגה, עם תכנית איכותית ומחויבות לקהילה הוא סוג המרחב שמגיע לו תמיכה רחבה.  וכאן גם, התשוקה והאנרגיה המייגעת של בונד נשאו פירות.  רשימה מרשימה של שגרירים מעניקה לפרויקט כאילו רצינות ומשמעות, סר איאן מק'קלן, סיליה אימרי, תאמסין אותוויט, דיוויד הורוביץ', שון מתיאס ורוג'ר לויד-פאק כולם חתמו על התחברות לעבודה עם תיאטרון פארק.  כמה היה קשה לגייס שמות כה בולטים להצטרף?  “הם היו מאד שמחים להצטרף.  לדבר על זה עם אנשים זה דבר אחד, להכניס אותם לבניין זה דבר אחר. למזלנו הצלחנו להכניס אותם לבניין. ברגע שהם בבניין הם כלי.