ראיון: רוי סמיילס מדבר על המחזה שלו, הבנות המצחיקות

שרה דיי דיברה עם רוי סמיילס על המחזה החדש שלו הבנות המצחיקות שישחק בסטודיו ניו וימבלדון ובקומת הכניסה בגרייטהאוס.

רוזאנה האריס ומיה טומלינסון ב'הבנות המצחיקות'. צילום: מייקל וורלי מה היה המופע הראשון שראית בתיאטרון? 

זה היה טיטוס אנדרוניקוס בבריסטול אולד ויק עם גבריאל דרייק שהייתה מדהימה בו.

אני מגיע מרקע מעמד הפועלים ולא הלכתי לתיאטרון עד שהלכתי לקולג' בבריסטול. זה היה בשנת 1979 והזיכרון נשאר איתי מאז. ראיתי את פיטר אוטול עושה מקבת' באותה תקופה והוא היה נהדר בו, למרות שהמבקרים הפנו לו עורף.

האם אתה יכול לזכור איך זה גרם לך להרגיש?

הרגשתי כאילו אני בבית. רציתי להיות מחזאי ברגע שדרכתי על מפתן הבריסטול אולד ויק. אני אוהב את צליל התשואות ואת המראות והריחות מאחורי הקלעים. הייתי בתחתית כל כיתת אנגלית שבה הייתי אי פעם כך שזה כמו חלום סוריאליסטי שיכולתי להיות מחזאי. מעולם לא חשבתי שאשרוד לכתוב אחד. אבל עכשיו אני עומד להעלות את המחזה ה-27 שלי והיו לי מעל חמישים הפקות בבריטניה, ארצות הברית, שוודיה, ישראל, ניו זילנד, אוסטרליה, דרום אפריקה והרפובליקה הצ'כית. אז אני חי את החלום. אם כי הוא דליל.

מדוע תיאטרון חשוב לך?

הסוכן הספרותי שלי ניסה להפוך אותי לכותב סיטקומים בשנות ה-90 אבל מצאתי שהצנזורה נחנקת. זה היה כמו לכתוב בכפפת מגן. כשאני כותב לתיאטרון אני חופשי להביע את דעתי. כתבתי מחזה על ישו בצפון אירלנד בשם ישו מדֶרי שלא יכול היה להיות משודר בטלוויזיה עקב לעג לדת ולכתתיות. ומחזא על קורט קוביין וסיד וישס - קורט וסיד - לעולם לא יראו את אור היום בטלוויזיה בגלל השפה המופרזת. תיאטרון הוא הכי חופשי מבין כל האומנויות.

מה גרם לך לרצות להיות כותב? 

גדלתי עם סבתא ג'ורדי שהייתה אובססיבית למערבונים. ראיתי את 3:10 ליומה ושיין לפחות עשרים פעמים לפני שמלאו לי עשר. אז במקור רציתי להיות כותב מערבונים. אבל הכל השתנה ברגע שדרכתי בתיאטרון. ביליתי את שנות ה-80 בברייטון בהפעלת חברה תיאטרונית אחרי הקולג'. כותב מופעים קומיים רבים ששיחקו באדינבורו. והייתי בצמד קומי שנקרא סמיילס וקמפ שפעל מ-1985 עד -1989. אז עשינו פרודיות קולנועיות ומופעים נושאים היסטוריים של שעה. הייתי אחראי לכל החומרים לזה. כתבתי מחזות כל הזמן אבל דחו אותי על ידי החשודים הרגילים. ואז נכנסתי לריצה של שנתיים של המחזמר פרוסת שבת בלילה בתיאטרון האומנויות שהעניק לי את ההכנסה והזמן לכתוב במשך היום וכתבתי על שמוקים שגראוצ'ו מרקס פוגש את לני ברוס באותה תקופה. המנהל האמנותי פול בלקמן נתן לי את ההזדמנות הגדולה הראשונה על ידי הפקת המחזה בברשו ארטס סנטר בהפקה מבריקה. אני לא הסתכלתי אחורה מאז.

המחזה הראשון שלך שמוקים הוצג בשנת 1992. איך הכתיבה שלך התפתחה מאז? מי/מה השראה לך?

המחזאי והבמאי טרי ג'ונסון היה המנטור שלי כשעשיתי את הקישור שלי לכתיבה בתיאטרון הלאומי אז הוא היה השפעה גדולה. הוא היה זה שהציע לי לכתוב מחזה על הגונים שהסתיים בהפקת מייקל קודרון בתיאטרון שגרירים (יינג טונג - הליכה עם הגונים). אני אובססיבי לג'ו אורטון מאז שאני יכול לזכור. כתבתי עליו במחזה שלי אורטונסק. אוסקר ויילד חייב להיות ממי'ה גיבורים שלי בכל הזמנים. כתבתי עליו ועל ג'ורג' ברנרד שו במחזה שלי בית הכלא לקריאה. אלן בנט גורם לי לבכות מצחוק. אני מאוד אוהב את המחזה שלו מתחתן. אז הוא בהחלט השפעה. כתבתי עליו, פיטר קוק, דאדלי מור וג'ונתן מילר ביצירה שלי על צוות מאחורי הקלעים: מאחורי מאחורי. שהיה משודר ברדיו 4. קליפורד אודטס, טנסי וויליאמס וארתור מילר יהיו יותר מההשפעות הרציניות שלי. כתבתי על מילר ונישואיו למרילין מונרו במחזה שלי מרילין/מילר שהוצג בפסטיבל ברייטון. כותבים מודרניים שאני מעריץ לדייויד מאמט, מרטין מקדונה ופטריק מרבר. הכרתי את פטריק מימי קומדיה סטנדאפ שלו והוא תמיד היה בן עידוד. אני חושב שהכתיבה שלי התעצמה הרבה על השנים. בעקבות מהלך חיי. נכנסתי למקומות חשוכים כשכתבתי את המחזה שלי על קורט קוביין. הבנות המצחיקות נכתבו זמן קצר אחרי זה בניסיון להאיר את דכדוך שלי. היו לי שתי ניתוחים לסרטן שיצאו מההפועל בשנה שעברה שהובילו לשבץ ואיבדתי את הזיכרון ואת יכולת הכתיבה שלי במשך כמה חודשים. הייתי מודאג שאני לא אכתוב שוב. נאלצתי לקבל טיפול בדיבור וזיכרון. הכל טוב עכשיו והשתמשתי בזמן ההבראה שלי כדי לכתוב מחזה על כריסטופר היצ'נס בשם היצ'נס: זעם לדבר. הבן שלי הצביע על זה שרק אני יכול לכתוב מחזה על מישהו שמת מסרטן תוך כדי הבראה מסרטן. זה די חושך במיוחד. אם מצחיק. לא בטוח שכותבים שוב. מחכה לעוד ניתוח אחרון כרגע ומוגבל לבית. מקווים שהזבוב הכתיבה יחזור ברגע שאני אהיה שוב בריא. אבל כתבתי מעל חמישים מחזות אולי מיציתי את מיצי הספרות שלי.

האם יש רגע בקריירה שלך שאתה מחשיב להיות הגאה ביותר?

לראות את שון אוונס כקורט קוביין ודני דייר המשחק את סיד וישס במחזה קורט וסיד באולפני טרפלגר יש לתפוס אותי בתדהמה. השחקנים הטובים ביותר שאי פעם עבדתי איתם וזה היה חלום לראות. אם הביקורות היו מעורבות. השחקן שון פטרסון שיחק את בובי קנדי במחזה שלי הפילגרם האחרון שהייתה הופעה נהדרת. שיחקתי בניגוד לסאלי לינדסי במחזה שלי על הניסיון הקצר והכושל שלי לבצע קומדיה סטנדאפ במחזה שלי מועדון הצחוק בהדרגה הראש של קינג וזה היה מדהים. האמת שלה כשחקנית לקחה את המחזה לרמה אחרת. ככה גם הוגו ספיר משחק את אורוול במחזה שלי שנת החולדה בהפעלת התיאטרון של ווסט יורקשייר. צוות הקאסט שלי במחזה על צוות פייתון: פייתונסק בפסטיבל אדינבורו הייתה מאמץ אני צבר צוות מרשים. אז זה נשאר בזיכרון גם. אבל ככל הנראה שון אוונס כקורט קוביין הוא נקודת שיא. הוא כמובן המשחק את המורס הצעיר בהצלחות. היו לו דמעות כמעט כל לילה.

כעת כתבת מעל 40 מופעים, מה שמוביל אותנו לתערוגה שלך החדשה הבנות המצחיקות. ספר לנו על המחזה ומה השראה לכתיבה שלו.

אני מעריץ גדול של קומדיה יהודית ניו יורקית. שתי אלוהי משנות ה-70 היו וודי אלן ומל ברוקס. ביליתי את ילדותי עושה חיקויים של האחים מרקס עם אחי. ודוד נתן לי אלבום של לני ברוס כשהייתי בן ארבע עשרה ששינה את חיי תרתי משמע. אני מעריץ משוגע של ניל סיימון: זכרונות חוף ברייטון, הזוג המוזר, האסיר של שדרת השנייה ויחף בפארק וכדומה. אז רציתי לכתוב משהו מאוד יהודי ומלא הומור ניו יורקי. קרה לי לקרוא את הביוגרפיה של ג'ואן ריברס ומצאתי את הסיפור שלה בתור סטוקלסיה מסבאות בפלייבק שבוונג אמריקאי מצחיק. אז חשבתי שאוכל לכתוב איזה מחזה על זה. כמו שאמרתי קודם ניסיתי לצאת מהתקופה המהולה של חיי כאשר חקרתי את קורט קוביין אז זה יצירה קלה ומעורפלת. אם מאוד מצחיק. כך הוא קיווה. תמיד אהבתי סטרייסנד מאז שראיתי מה למעלה דוק כשהייתי ילד וזה תענוג לכתוב בקולה כמובן.

בלי לחשוף יותר מדי, מדוע עלינו BritishTheatre.com שהקהילה שלנו תזמין כרטיס לראות את הבנות המצחיקות?

ובכן, תצחקו! זה מאוד מצחיק והבנות המשתתפות במחזה מושלמות. אם אתה אוהב את סטרייסנד וריברס ואוהב קומדיה ניו יורקית תיהנה.

הבנות המצחיקות הן חלק מעונת הכתיבה החדשה בתיאטרון ניו וימבלדון. איזה עצה היית נותן למחברים השואפים החדשים?

להמנע מכתיבת מחזות ביוגרפיים. זה הוביל לחיים ארוכים של דחייה ועוני. לא, ברצינות, תנסה למצוא את קולך האישי. ייתכן שאני כותב גרוע כפי שמספר מבקרים ציינו אך לפחות אני גרוע בתנאים שלי. למעשה, ברובם, הביקורות היו מאוד הוגנות איתי. אתה לא צריך לפחד מכשלון ככותב. מאמא קס אמרה את הכל כאשר שרה: 'תנגן את סוג המוזיקה שלך בעצמך.' העולם מלא בצולרי חלומות. רוב המורים שהיו לי אי פעם, ויש לי ללכת לשלוש דרכות, פזלו בטירוף כאשר אמרתי שאני רוצה להיות כותב. אבל הנה אני. אחרי שהועמד במשך שלושים שנים. היה דון קישוט. הנפץ את המנורות בצולרי החלומות. חלום את החלום הבלתי אפשרי. זה יכול לקרות.

לבסוף, אם חייך היו מופע, מה יהיו השם שלו ולמה? המחזה של חיי יהיה: אלוהים אוהב את הטרייר. כמעט כל המחזות שלי נדחו בשקיקה במשך שלושים השנים האחרונות עם צחוק נמתח בארבע התיאטראות הגדולים: תיאטרון רויאל קורט, התיאטרון הלאומי, תיאטרון המפשיר ותיאטרון האמפי. אבל אני עדיין ממשיך להתאמץ. מנסה להיות מתחרה. להימנע מהרכב האחרון לפלוקוויל. אם מישהו מעוניין לקרוא איזה מהמחזות שהוזכרו, האתר שלי זמין כאן. המחזות זמינים להורדה בחינם. נשמח אם יקראו חלק מאלו שטרם הוצגו. בבקשה לבוא לראות את הבנות המצחיקות אם תוכלו. זה קלף. זה מסתובב בסטודיו התיאטרון וימבלדון מה-17 בספטמבר. הזמן כרטיסים לבנות המצחיקות בסטודיו ניו וימבלדון הזמן כרטיסים לבנות המצחיקות בקומת הכניסה בגרייטהאוס