ביקורת: ככל שאדם מתחזק, Jack Studio ✭✭✭

טים הוכשטראסר סוקר את המחזה החדש של הווארד קולייר " כאשר אדם מתחזק " בהופעתו של דיוויד ברומלי בתיאטרון סטודיו ג'ק ברוקלי.

דיוויד ברומלי ב"כאשר אדם מתחזק" צילום: טים סטאבס יוז כאשר אדם מתחזק

תיאטרון סטודיו ג'ק

3 כוכבים

21 בפברואר 2019

מחזהו החדש של הווארד קולייר, שנכתב עבור קול אחד ואורכו מעט מעל לשעה, מתאפיין במחקר מעמיק ובביצוע מרתק מצדו של דיוויד ברומלי בהפקה שמציגה אותו לפרטי פרטים. עם זאת, הוא גם מעלה שאלות מורכבות, אשר אינן נפתרות במלואן, על איך לייצג את חייו ועבודתו של אמן או סופר, תוך כדי עשיית צדק שווה לשני ההיבטים.

המחזה מנסה להכיר לנו את חייו וקריירתו של איטלו סוובו, שחי חלק ניכר מחייו בטריאסטה. חייו נחלקו בין המאה התשע-עשרה למאה העשרים ולא היו קלים כלל. נולד כיהודי וגדל בגרמניה, הוא הושפע עמוקות מהנאמנויות התרבותיות והפוליטיות האיטלקיות, אך מעולם לא מצא קבלה מלאה תחת הממשלות האוסטרית והאיטלקית שבמחיצתן חי. הוא לא היה בטוח היכן הוא שייך, ולא התקבל במלואו, במיוחד תחת משטרו הפשיסטי של מוסוליני שהכה על חייו בשנותיו האחרונות. בדרכים רבות הדילמות של סוובו בחיים מעבר לגבולות הן רלוונטיות מאוד לזמננו, ובחשיפת הפרללים הללו בעדינות מבלי להפעיל לחץ רב מדי המחזה מצליח ביותר.

דיוויד ברומלי ב"כאשר אדם מתחזק" של הווארד קולייר. צילום: טים סטאבס יוז

יש כאן הרבה הומור עדין, לעיתים על חשבון הדמות עצמה: חוסר הביטחון והפחדים שלו, חוסר יכולתו להפסיק לעשן (שהופך למוטיב של המחזה), ונחישותו לא לתת לזהותו להיטמע תחת כובד האירועים, הן האישיים והן הפוליטיים. ישנה גם תחושה עשירה של האבסורד, שנדמה שהתפתח כקצה סאטירי בכתיבתו. זה אכן מוזר מאוד שהוא בילה עשר שנים מחייו כמתגורר בצ'רלטון תחת השגחת ייצור צבע כבד במיוחד עבור אוניות מלחמה בריטיות, פורמולה שהייתה שמורה מאוד במשפחת אשתו ובמיוחד בחמותו.

ישנן קווי דמיון לחייו של קפקא, ובמיוחד באופן שבו הוא הופך את חוסר האונים היחסי שלו מול האירועים לדמות ספרותית. כל אלה הם חומר עשיר מאוד עבור דיוויד ברומלי לפתח מודל בלתי נשכח של סתירות עצבניות ומודאגות הנמשכות דרך אירועי חייו של סוובו. יש גם תחושה מסקרנת כיצד הגבול בין אמת ובדיה מטושטש בצורה מכוונת ומרצון במוחו כדרך לברוח מההשפלות והכישלונות היומיומיים. בסופו של דבר אפילו שמו הוא המצאה ספרותית שהותקנה כדי להימלט מהסטיגמטיזציה בפוליטיקה המתערערת של היום. איננו יודעים במלוא מדוע אנו יכולים לסמוך על מה שאנו נשמעים.

העניינים מסתבכים יותר עם הכללת חלק אמצעי ארוך שמתאר את הידידות של סוובו עם ג'ויס, ששימש כמורה שלו לאנגלית בטריאסטה ואז נהפך לתומך ספרותי ואוהד נאמן. הרבה מזה מאוד מבדר וברומלי עושה עבודה מצוינת בהתחזות לג'ויס, לא רק במבטא שלו אלא בכל חוסר התועלת האינסופית שלו והשאיפות המילוליות הרמות שלו.

דיוויד ברומלי ב"כאשר אדם מתחזק". צילום: טים סטאבס יוז קולייר עשה עבודה מיומנת מאוד בעיכול כמות מידע מגוונת שאנו יודעים על חייו של סוובו והמפגש שלו עם ג'יימס ג'ויס, ומציאת מסגרת מתקבלת לתלות אותו. אבל המוקד על חידות החיים אומר שלא נשמע כמעט דבר על כתיבתו האמיתית של סוובו. אנו שומעים מעט על המחזה האחרון שהוא מתקדם עליו ועל הסאטירה המורכבת שלו על החזון הפסול של מוסוליני, אך לא כלל על וידוייו של זנו, העבודות שעוררו את הערכתו של ג'ויס, או על יצירותיו האחרות המרכזיות. למעשה אנו לומדים יותר על ג'ויס כסופר מאשר על סוובו. זה כסופר שלסוובו יש את הטענה העיקרית למשוך את תשומת ליבנו - הוא כונה 'הפרוסט האיטלקי' - ולכן זה גם חבל שההיבט הזה לא מפותח מספיק. אולי יש לבחור, לעשות בחירה להמחיז את החיים (שבדיוק מעניינים) או את העבודה, אך לא את שניהם יחד. אבל במקרה זה מפני שאנו מתמודדים עם סופר, לא איש פעולה, העבודה היא שבדיעבד צריכה לשקול יותר. עם זאת, העבודה היצירתית התומכת סביב ההפקה איכותית ביותר. השטח הקטן הזמין בברוקלי מעניק השראה להמצאה ברמות שונות. המעצב קארל סוויניורד מעלה את הכאוס של תקופת חדר הכותבים בפרטי פרטים, תוך כדי השארת מספיק אזורי תנועה שבהם במאית קייט באניסטר יוצרת נזילות סביב השחקן, נמנעת מתמונות סטטיות ומבטיחה שתמיד יש משהו לראות. התכניות הקוליות והתאורה נעשות במיומנות: אנו באמת מרגישים את המעבר של היום כשהסוובו מחכה לנער העיתון או לצעדי הכוח הכבדים יותר. וטווח רעשי הרחוב והקולות שנאספו מהזיכרון (כולל מפולת ספינה בלתי נשכחת) מיוצגים ומעוררים בצורה מרשימה – מה שקשה לעמוד בו לעיתים במקום כה קטן.

כך, אף על פי שהמחזה אינו משלים לחלוטין את הטיעון על חשיבות הנושא שלו, תיאור הקולקטיבי של חיים לא נוחים שחיים בקצה הוא מעודן ובלתי נשכח, משקף את הקרדיט לכל המעורבים.

אתר האינטרנט של תיאטרון סטודיו ג'ק