סקירה: Bodies, תיאטרון רויאל קורט ✭✭

האנה ריי וג'סטין מיטשל בBodies. צילום: ברונווין שארפ

תיאטרון רויאל קורט

11 ביולי 2017

שני כוכבים

הזמן עכשיו יש משהו בלתי נשכח במחזה החדש של ויויאן פרנזמן Bodies. הוא נשאר איתך ומביקד בצללים מאחורי התיאטרון, אך לא לגמרי בדרך טובה. Bodies מספר את הסיפור של קלם (ג'סטין מיטשל) וג'וש (ג'ונתן מקגינס, ששיחק בעמידה מרשימה במקום של בריאן פרגוסון החולה), זוג שנואש כל כך להביא ילד שהגיע להודו כדי להשתמש בשירותי קליניקת פוריות. באותו הזמן, קלם עסוקה בארגון טיפול לאביה החולה, דייוויד (פיליפ גולדאכר), שמהנירון שלו סובל ממחלת הפגיעה בכוח המוטורי.

פיליפ גולדאכר בBodies. צילום: ברונווין שארפ

לקלם, זו פוריות היא מוצא אחרון. היא הייתה בהיריון בעבר, אך אף אחד מהם לא הגיע לסיום תקין. יש תחושת ייאוש מצדה, לא פחות ניכר מנדיבותה לנסוע לחצי העולם כדי להשיג מה שהיא רוצה. ככל שמתקדם המחזה, אנחנו מגלים שזה לא כל שהיא מוכנה לעשות.

האנה ריי בBodies ברויאל קורט. צילום: ברונווין שארפ

העניינים מתחילים מבטיחים. העיצוב של גבריאלה סלייד מודרני ונקי, עם הרבה עץ חשוף וזכוכית. סט הדלתות המחליקות מאפשר לדמויות כמעט לסגור אזורים של חייהם שהם לא רוצים להתעסק איתם, או להוריד מחסומים כרצונם. יש תחושת ריקות בעיצוב, בניגוד למסך ההקרנה המעגלי המוצב על אחד הקירות, שמציע משהו כמו רחם. אנחנו מקבלים כמה תמונות נבחרות המוצגות עליו, אך לרוב זה קצת מיותר.

לורנה בראון בBodies בתיאטרון רויאל קורט. צילום: ברונווין שארפ

יש כמה סצנות טובות מוקדמות על שמראות את הכוח של הקשר בין קלם וג'וש בעלה בדרך הקלה והבלתי מאולצת שמחזיקים זוגות מצליחים לאורך זמן. אך אז אנחנו נכנסים לבעיה של חוסר ילדים, ושם לצערנו נשאר.

יש פוטנציאל לרחמים כלפי קלם, אבל בלי קשר לבעיות הרפואיות, היא לעיתים קרובות האדריכל של האומללות שלה עצמה. היא מדברת, באריכות, על כמה שהיא לא ממלאה את עצמה כאישה בלי ילד, שזה בית ספר חשיבה בעייתי כשלעצמו מכיוון זה מציע כי תפקידה היחיד של אישה בחיים הוא להתרבות. יש הרבה מטפורות כבדות ידיים, מאקלים ועד עופות, והדיאלוג נופל לעיתים קרובות לפרוזה פרחונית יתר על המידה, במיוחד בחלקים של המחזה בהם אנחנו מקבלים הצצה לתוך הנרוזים של קלם בעצמה.

קלם גם מפתחת מורכבות על כך שהתינוק נוצר מהזרע של בעלה אך ביצתה של מישהי אחרת, ומענישה על כך שהתינוק אינו 'שלה'. ילדים, או יותר נכון חוסרם, הוא נושא שעולה בחיי רבות נשים וBodies נראה מתעקש לערער על כל בחירה אחרת מאשר להביא את הילד שלך, באופן טבעי, ללא עזרה חיצונית כלשהי. אין כאן שיקול או אמפתיה להורים מאמצים, אלו שלא יכולים להביא ילדים, או אלו שלא רוצים ילדים. קלם ובמידה מסוימת גם Bodies, אינם שוקלים אותם. כאשר מתגלה האמת הקודרת על תנאי החיים הגרועים של הסורוגט שלהן, קלם כל כך עסוקה בעוברה שהיא לא ממש נראית אכפתית, מה שמשתבץ עם נושא הדמיה המשמעותי של Bodies על העלות האנושית של הפוריות. המיקוד העיקרי שלה הוא הילד, הילד הזה שיושלם לכאורה - אביה, בעלה, חבריה והסורוגט יכולים להיות כולם נזקים קולטרליים ככל הנראה מבחינתה.

סלמה הוק בBodies ברויאל קורט. צילום: ברונווין שארפ

הסורוגט, לקשמי (המון תחת שימוש סלמה הוק), היא לעיתים קרובות קטוגריה רק בעיצוב, ולא מקבלת כמעט הגדרה כדמות מחוץ לתפקידיה כאם, אשה ורחם מתפקד. ברגע שקלם מקבלת את ביתה (מבוצעת בהרבה תחכום של גיל ההתבגרות על ידי האנה ריי), האם תתפתח באופן דומה? האם תאבד את זהותה כ'קלם' ותוגדר רק על יד היותה אם? עם החרדה המתמשכת שביתה אינה 'באופן ישיר' שלה, אתה תוהה אם אי פעם תהיה מסופקת באמת. כתוצאה מכך, פרנזמן יצרה דמות כל כך בלתי מוסרית וספוגה עצמית שבשלב מסוים קשה מאוד לחוש כל סוג של אהדה כלפי קלם.

ג'סטין מיטשל בBodies בתיאטרון רויאל קורט. צילום: ברונווין שארפ

אם ניתנה לה משימה כל כך חסרת תודה, ג'סטין מיטשל מספקת הופעה משכנעת של קלם נואשת וסצנותיה המציאותיות מבוצעות היטב. לורנה בראון מספקת הקלה נחוצה ושכל ישר בתור המטפלת החדשה של דייוויד, אוני, ושוב יש לשבח את ג'ונתן מקגינס, משחק בתור ג'וש. למרות שנאלץ להחזיק את התסריט בידו, הוא משרה הרבה הבעה ואישיות לתפקיד, ויש לו כימיה מצוינת עם שאר הצוות.

לבסוף אנחנו נותרים רוצים מעט יותר מכל הדמויות האלה. מה שBodies נראה ששכח עד הסצנה האחרונה הוא שפוריות לא משפיעה רק על האישה שרוצה את הילד - היא משפיעה על כל הסביבה שלהן, כמו גם על הסורוגט עצמה. חקירה נוספת של זה הייתה מועילה מאוד ליצירה ומדגימה בצורה רחבה יותר את ההשפעות השליליות של העסקה הגלובלית הזו. מונחש ומוגבל בסאג דומיה, Bodies משאיר את קהלו בתחושת אי-נוחות מכל הסיבות הלא נכונות.

עד 12 באוגוסט 2017

כרטיסים למכירה לBodies בתיאטרון רויאל קורט