ביקורת: דפני, תיאטרון ארקולה ✭✭

דפנה

ארקולה סטודיו 1

20/08/15

2 כוכבים

ריכרד שטראוס כתב את האופרה במערכה אחת שלו דפנה בסוף הקריירה שלו כמלחין, באמצע שנות ה-30. האופרה אינה מבוצעת לרוב, ומהווה אופציה מתאימה לחידוש כחלק ממחויבות פסטיבל Grimeborn לגילוי מחדש של הרפרטואר. היא גם מציעה ערב מלא בתיאטרון, כי למרות שהיא רק מערכה אחת, היא נמשכת מעל 90 דקות. זהו יצירה מוזרה ומופשטת, מלאת מוזיקה מרהיבה וכמה סצנות דרמטיות מרגשות, אבל הכותרת המשנית שלה – טרגדיה פסטורלית – כבר מרמזת על חלק מהקשיים שבהגדרה שממתינים לכל צוות יצירתי. העלילה היא פשוטה למדי על פני השטח ונשארת די קרוב למיתולוגיה היוונית כפי שסופר על ידי אובידוס (מטמורפוזות) ואוריפידס (הבקחיים). דפנה, (ג'סטין ויאני) נימפה או נימפאה, חיה בטבע אך מרוחקת מהמורכבות של החיים החברתיים והפוליטיים ומפיתויי האהבה והרומנטיקה המינית. היא דוחה תחילה חבר ילדות, לייקיפוס (פאנוס נטורנטופיס) ואחר כך את הא-פולון (ג'ון אפרטון) תחילה בתחפושת של רועה צאן ואז כאורח בחגיגת דיוניסוס שאורגנה על ידי הוריה פנהיוס (ג'יימס גואר) וגאה (ויולטה גווארה). זה הופך למסיבה מהגיהינום שבה לייקיפוס מתחפש בתחפושת חגיגתית שדפנה סירבה ללבוש ולאחר כמה אי הבנות, אפולו יורה בלייקיפוס עם חץ למוות. אבל החיים שלה מאחר שהיא עצמה חיה באווירה מנותקת.

מה אנחנו או, למען זאת, במאי תיאטרון יכולים לעשות מזה? האם זו עבודה של סמליות עמוקה או סיפור פשוט וחמוד של סיפור עתיק? האופרה בבית והבמאי חוזה גנדיה בחרו למקם את היצירה לזמן שנכתב – גרמניה הנאצית. כל הדמויות הסמכותיות נלקחו מחוץ ליוון והפכו למפקדים צבאיים ואזרחים; דפנה ואמה לובשות שמלות ערב אופנתיות, ושלושה פליטים יהודים מופיעים לעניין קשה באופן פיזי במרווחים בדרמה, לפני שסצנת ההשתנות סוגרת ומקיפה אותם ואת דפנה עצמה בזר תיל דוקרני שהופך לבית כלא של מחנה ריכוז.

אני לא יכול לומר שאני מוצא את הפרשנות הזו לדרמה משכנעת.

הוספות אלו הן מחוות יותר מאשר פרשנות מעובדת היטב ומשולבת, והסצנה הסופית מנוגדת לכוונות המלחין והליבריסט. ההשתנות של דפנה למציאויות חדשות או שינוי כתה לא מועילה לאיש. זה נכון שיש הרבה לומר על סוגי השת