ביקורת: פאלסטאף, תיאטרון ארקולה ✭✭✭✭✭

פאלסטף (Falstaff)

ארקולה סטודיו 1

18/08/15

5 כוכבים

‘אנשים טועים כשהם אומרים שהאופרה אינה כמו שהייתה פעם. היא באמת כפי שהייתה פעם. זה מה שלא בסדר בה.’ נואל קאוורד כאשר ורדי נשאל בסוף חייו על ידי עיתונאי להגדיר את תורת התיאטרון שלו, הוא פשוט השיב: ‘תיאטרון מלא’. הייתי רוצה לחשוב שהוא היה מאוד מרוצה הן מהביצוע והן מהקהל המלא בהופעות של האופרה האחרונה שלו ב'פולאם אופרה' פאלסטף (1893). ורדי לא היה תיאורטיקן אלא איש תיאטרון מעשי, וההפקה הזו חלקה בדיוק את אותה רוח – טיפול בפייבוריט ישן עם כבוד מלא לערכים המוזיקליים שלו אך פתוח לקונספטים הפקתיים חדשים כדי למשוך קהלים חדשים. זה במיוחד נחוץ בקומדיות עם הגדרה היסטורית ספציפית. אחרי מונטי פייתון ובלאקדאר, אי אפשר באמת להציע סוג זה של אופרה בלא זווית אירונית; הרבה יותר טוב בדרכים רבות, לכן, להוציא אותה מחוץ לזמן ולהציג אותה מחדש בתקופה אחרת לגמרי, או בבגדים מודרניים – כמו כאן – בהם למעשה היא הופכת להשובבים העליזים של ווינדזור. התוצאה היא אחת מההצדקות הטובות ביותר של האתוס של גרימבורן בעונה הנוכחית והכחשה נפלאה של ציטוט קאוורד בראש הביקורת הזו.

סטודיו 1 בארקולה יכול להיות חלל מסובך: חלל ההופעות העיקרי קטן למדי, במיוחד אם צריך לפנות מקום לנגנים גם כן; ואם הרבה מהפעולה מתרחשת בחלל הלופט המורם אז לפחות לשליש מהקהל יהיה נוף מצומצם להתרחשויות. הנקודה הראשונה לציין על הפקה מצוינת זו היא שהיא משקהי כראוי את השימוש בתיאטרון תוך מזעור מגבלותיו.

יש פה שוטף בתנועת הדמויות, כיחידים או בקבוצות, שמספרת הרבה על הניסיון והגמישות של הבמאית דייזי אוונס. ברדולף הנהדר (אוליבר בריגנל) ופיסטול (אנטואן סלמון) מתרוצצים על גשרי הליכה בקרב הקהל ומייצרים אנרגיה בלתי פוסקת תוך כדי המשך לספק הופעות קוליות מרשימות. סביב הנקודה הקבועה – הבר של פונדק גארטר – רהיטים ואביזרים באים והולכים בקלות, כך שתמיד יש מספיק מקום פנוי לעבודה. יש הרבה יותר ריקוד מהרגיל גם כן. אף פעם לא ממש חשבתי על האופרה הזו כמלאת פוטנציאל כוריאוגרפי, אבל עכשיו יש הרבה פרקים שתהיה קשה לדמיין בלי התמונות האלה – אנקדוטת הזיכרון הצעיר והתנערות בסגנון דיסקו בחתונת המנזר השלישי הם רק שני דוגמאות שמצטיינות.

קצב קרקועי הוא עוד יותר חשוב כי הצוות היוצר החליט לנהל יחד את שני המערכות הראשונות, מה שגורם לחצי הראשון להיות ארוך מאוד של כ-100 דקות. זה עובר מהר וזכור בזכות הליהוק כולו כמובן, אבל אולי מעל הכל בזכות הפסנתרן ג'ונתן מוסגרייב, שקיבל מחיאות כפיים ראויות בסיום הערב. רפטיטורים עדיין לא מקבלים את הקרדיט שהם ראויים לו, אבל קשה לראות איך גרימבורן יכול היה להתרחש בלעדיהם. בתחילה הייתי סקפטי על איך האופרה הזו תישמע בלי התוספות היוצאות דופן של התזמוראות שנעשו בה על ידי ורדי. עם זאת, התוספות של הצבע והטכנולוגיה ברבו שמוסגרייב סיפק שירתו לשכוח שכולנו שומעים עיבוד לפסנתר. טמפי חודרים, מגוונים עם נקודות מנוחה ודינמיקה רחבה, היו בלב הצלחתה של ההפקה הזו. בן וודוורד כמנהל מוזיקלי כיוון את אלה לזמרים, אך מוסגרייב סיפק לנו את היציבות החיונית בכל הערב.

זו אינה אופרה קלה להביאה למיצוי. הזמרים צריכים להיות שחקנים מהשורה הראשונה גם כן ולהיות מסוגלים למסור שורות קוליות מורכבות תוך כדי תנועה. מבחינה מוזיקלית היא מרוכזת מאוד. מלודיות נפלאות עוברות במהירות להפליא, מדגישות את כל הפלפול שוורדי היה מסוגל לו בסגנון המאוחר שלו. אנחנו רגילים לכך שהמלחינים נותנים לנו הרבה הזדמנויות לשמוע מנגינות שחוזרות במחוות שונות כדי שנציין את העושר המלא שלהן. לא כאן. בקושי אף אחת מהן חוזרות, מה שמוביל כמה פרשנים לחשוב על האופרה הזו כלא מלודית, השמצה של האמת. כך שהזמרים באמת צריכים להיות מסוגלים לוודא שהמנגינות נרשמות במלואן בפעם הראשונה שמתבקשים לפעול באופן טבעי. משימה לא קטנה, אך הצוות הזה מבצע אותה.

אין קישורים חלשים ויש ביטחון רגוע על ההרכב שמצביעה על כך שכולם בטוחים דיים מבחינה טכנית ובסינכרוניזציה עם רוח ההפקה כדי לשמוח. קיל ווטסון הוא בחירה טבעית לתפקיד פאלסטף. יש לו קול עצום כאשר הוא נחוץ, וצורה קלילה ומרקדנית של מהלך שמאפשרת לך לראות את הרמאי הישן הן כנווד והן כאובזר. הצדדים הכהים של חייה הפנימיים של האביר השמן, שהובאו בעידון מהמחזות של הנרי הרביעי על ידי הליברטן אריגו בואיטו, נמסרו גם כן עם רגש ועוצמה.

ביניהם המובילים הגברים האחרים, אוליבר גיבס בתפקיד פורד עשה מאריית הקנאה את המרב, הקטע האחד באופרה הזו שמחזיר את העוצמה הטרגית של אותלו; ורוברטו אבאטה, בתור המאהב הצעיר פנטון, היה מלא בסוג הנכון של חום רומנטי פתוח וחיוניות מכסה את ההיבטים העיקריים לדמותו. התפקידים הקומיים, שכבר ציינתי, היו מכה מעל משקלם והם הושלמו על ידי דוקטור קאייס מחוספס בהתאמה עם בריאן סמית'-וולטרס.

המובילות הנשיות הן קוליות ייחודיות ושיתוף פעולה כקבוצה. בייחוד קתרין רוג'רס בתור אליס פורד הייתה קולית נמרצת וסיפקה מנהיגות והמצאה קומית, ולינדזי ברמליאי כמיסטרס קוויקלי שיחקה את האחריות שלה למעשי קונדסה. בסך הכל, הביצועים הללו היו פחות זחים ואגואיסטיים באופן בדרך כלל טרוויאלי. ראיתי את התפקידים הללו עד כה כשחקניות נואשות מווינדזור, אבל לא בתור חבורת ילדי אסקס, והייתה זו הרעננהות. מי שעיצב את התחפושות – שליטה לא נכנס לתכנית – עשה עבודה מצוינת בלהתאים צבעים סוחפים עם הרבה רבדים מפורטים מתאים.

לא הכל מושלם. מסיבה לא מובנת, כתוביות התרגום המודרני של הליבריתו הוקרנו בצורה שהשאירה חלק גדול מהקהל בעיקולים, וגם חשבתי שגלגול פאלסטף לתוך התזמורת עם הכביסה היה קצת חוליה חלשה בדרך לדרמטות הטבילה שלו אל התמזה. אבל לא נורא: לערב זה כל כך הרבה מה לתת, כל כך הרבה יותר קומדיה אמיתית מכפי שמוצאים בהרבה הפקה מסורתית שיש מקום לתוכה.

תמונות: רוברט וורקמן

גלה עוד על פסטיבל גרימבורן