ביקורת: גארין, תיאטרון ארקולה ✭✭✭✭

גארינה

ארקולה סטודיו 1

14/08/15

4 כוכבים

פסטיבל האופרה השנתי Grimeborn לא נועד רק לספק במה לאופרה עכשווית וגרסאות חדשות לרפרטואר מבוסס, אלא גם להדגיש יצירות שהיו פעם פופולריות וכעת נשכחו. גארינה היא אחת מאותן יצירות, וציפור נדירה במובנים רבים. זוהי אופרטה בת חמש מערכות מהשנות ה-1870 ולכן בת זמנם של כרמן (שאליו יש התייחסות שנונה באחד הקטעים בערב); אך שם מסתיימות הדמיון השטחיים. המלחין היה ארמני, דיקרן צ'והאדג'יאן, בנו של שען הסולטן, ולכן היה חלק מעולם הקוסמופוליטי של איסטנבול במאה התשע-עשרה, מוגן מהרדיפות הגוברות על בני עמו. הוא קיבל חינוך מוזיקלי מעולה במילאנו לפני שכתב סדרת אופרטות מצליחות ואופרות היסטוריות פחות מצליחות שהעניקו לו את הכינויים ‘אופנבך המזרחי’ ו‘ורדי הארמני’. הצלחתו הגדולה ביותר הייתה עם גארינה אז תחת כותרתו המקורית אך השגרתית יותר מוכר החומוס, שהוצג רבות ברחבי אירופה במשך כמה עשורים.

מה ששמענו בארקולה היה שונה בהיבטים חשובים מהמקור. זו הייתה הופעה חצי-מבויימת ולכן חלק ניכר מחומר המקור קוצץ. במקום תזמורת היה לנו פסנתר כנף שנוגן בעדינות ופאנאש מרשים על ידי קלווין תומפסון. כך שקשה להגיב ישירות על המיומנויות הגדולות של המלחין כמעבד מוזיקלי. ליברטו ותרגום חדשים סופקו על ידי ג'רלד פאפסיאן, הבמאי ומוביל הפרויקט כולו. הוא גם שילב תקצירי נרטיב כדי לספק רציפות דרך העלילה שהשתנתה רבות.

מוזיקלית ליצירה זו יש הרבה קסם, אך לו שמעתי אותה ללא ידיעה הייתי חושד בהשפעת רוסיני וגילברט וסאליבן יותר מאשר אופנבך וורדי! רצפים ארוכים של מקהלות בטמפו ואלס או קוואדריל נשברים על ידי אריות שמציינות את הקולות של הראשיים במוזיקה שהיא מבחן אבל לא וירטואוזית רק למען עצמה. המלודיות מתוקות ויש בהן רגישות עממית שמצביעה על מקור ארמני, אך הליווי מייצר חיוניות אדוותית, ארפג'ייתית עם טיולים הרמוניים מדי פעם בצד הפראי שמצביעים על איזו תזמורת מפתה ומורכבת היוותה רקע מוזיקלי מרהיב למוזיקה הזו. אחרת, זה לא נשמע כיצירה אוריינטלית ספציפית, לפחות בנכסים השמעתיים שלה: יותר אופרטה מיומנת בסגנון הבית האירופי המרכזי של היום. אולי אני רק תלוי בתנאים תרבותיים שלי אך לעיתים שודדי הים מפנזנס לא נראה רחוק (וזה בהחלט לא דבר רע).

דרמטית, הסיפור לא טוב ולא רע יותר מהרבה סטים בלתי סבירים של משברים רומנטיים מעולם האופרטה. העלילה מתמקדת בלהקת תיאטרון שמנהלה, ארמן, (אדוארד סקלוטאוולה) איבדו זה עתה את הזמר הראשי שלהם ללהקה מתחרה. גארינה (דנאיי אלני) היא אידיאלית להצלת המצב, אך לצערנו אביה הור הור, מוכר החומוס העשיר (ליאון ברגר), מתנגד לעלייתה לבמה. ישנם מכשולים רבים שיש להתגבר עליהם לפני שהמחזה והקשר יכולים להתקדם, לא פחות בשרשרת של עלילות משנה מסובכות שללא ספק יהיה משעמם לסכם, אלא כדי לומר שהן מספקות שפע הזדמנויות לכוריאוגרפיה חושנית, שינויים מהירים בתלבושות, יציאות קומיות, איומים דרמטיים והצהרות על ידי המקהלות שמהוות את הלב ליצירה.

בשני היבטים, עם זאת, זהו תסריט מובחן ואינדיבידואלי. השאלה של האם נשים צריכות להופיע על הבמה או לא הייתה מחלוקת אמיתית בתיאטרון בתקופת המלחין שהייתה להן השלכות אמיתיות על אלו שבמרכזה. ישנה חוד במוזיקה והטקסט כאן שמאשרים את ניתוק הפעולה מקומדיה גרוטסקית. בנוסף לכך יש דיון מעניין המתרחש על דירוג התיאטרון – האם הערך נמצא באמנות הגבוהה או בתיאטרון הרחוב הקרוב לטעם הפופולרי, או בשניהם? בסיום הפעולה הקומיקאים והליצנים דורשים הכרה ושוויון דירוג בתיאטרון איסטנבול, לצד הלהקות הרשמיות. שנית, נושא זה היה חשוב לשחקנים ולצופים של היום, ויש לו הד לעתיד בדיון שמתרחש בפרולוג לאריאדנה בנקסוס של שטראוס והופמנשתל. מוזיקה ותיאטרון עשויים להיות ‘אמנויות קדושות’, אך האם אין אנו זכאים למעט חופש?.

עם כל כך הרבה תוכן בערב עדיין ארוך, ולאור הקומפרומיסים היו מדי פעם לא לתועלת היצירה. ההתערבויות הנרטיביות של פאפסיאן, אם כי הכרחיות למען הבהירות, היו ארוכות מדי ומהוללות ביותר מדי עסקים בימתיים שעיכבו את הפעולה. חלק לא קטן מהמשחק הבסיסי, מלבד אובייקטים משותפים, היה נוקשה ותחת-תרגול; והיו נקודות ארוכות במחצית השניה כשהעלילה הואצה לסיומה בעוד רשימת המספרים המוזיקליים עוד ארכה זמן רב לסיום. כך או כך, היו כוחות רבים בחברה ובהפקה שצריך להדגיש. ווקלית זה היה מאוד מושלם על פני המגוון של הראשיים והמקהלות, וכל מקהלות הסיום והבלט, יחד עם רגעים רבים של עסקים קומיים מובנים, היו מכוריאוגפים בקלילות ולפעמים מצחיקים באמת. היה נהדר לראות את כולם מפגינים כיף ותחושת ביטחון עם חומר כה נדיר.

עבורי ארבע הופעות נראו מבולטות. התפקיד של אלני בכותרת היה מאוד אמפתית וטכנית הרבה יותר בטוחה מהופעתה כמאוסטה בשבוע שעבר, עם רצים עדינים, רישום גבוה בטוח מאוד ורק רמז ללחץ על תווים עליונים ממושכים. היא גם שיחקה היטב, לנוע באופן סביר מכפריות לביטחון לאורך הערב. כשותפה, סקלוטאוולה וזה עם הצליל הצלול של קול והגדרה וולנית מצוינת, אך היה בלתי מספיק בפעולתו; בעוד ליאון ברגר היה כיף גדול לשחק את הפטרון הפטרנליסטי המזועזע והמתרשם הור הור. בדרכים מסוימות, גם בגרסה החדשה הזו, הור הור הוא התפקיד המרכזי והמעניין ביותר, המשלב משהו מריגולטו, אוסמין ופאלסטף בדמותו, וברגר קיבל את כל ההיבטים הללו בפירוט מוזיקלי ובמשחק דמות. איזכור מיוחד יגיע לקייטי גרוסט בתפקיד סופראנו משנה של שושן: היא ביצעה את האריה המרכזית שלה במחצית השניה עם פאנש אמיתית ורקדה בחן פשוט לאורך הערב.

הערב היה בולט בהחייאת יצירה של אמת ותזמורת קומית. המחויבות והמוקצעות של ההפקה ככלל מעוררות בך רצון לראות את אותה חברה מציעה ריצה מלאה במיקום גדול יותר - בקרוב.

תמונות: רוברט וורקמן למד עוד על Grimeborn בתיאטרון ארקולה