סקירה: המהפכה הקטנה, תיאטרון אלמיידה ✭✭

צילום: מנואל הארלן מהפכה קטנה תיאטרון אלמיידה 2 בספטמבר 2014 2 כוכבים

שני שוטרים מחזיקים צעיר שחור בחולצה עם קפוצ'ון במנעול יד. מתרחש איזשהו חקירה, אבל יש משהו קצת מוזר בזה. האוויר טעון במתח. מהומות לונדון משנת 2011נוכחות מוחשית. צעיר שחור נוסף מאתגר את השוטרים. מה הם עושים ולמה? איזו סיבה יש להם לחקור את הצעיר? שוטר אחד מתנשא, האחר שותק כקבר. שניהם שיפוטיים.

הצעיר החוקר שואל שאלות. אין תשובות. עימות מצד השוטרים. נער חכם מבקש את הפרטים של השוטר הרועש, הוכחה לכך שהוא באמת שוטר. השוטר מסרב, מתחמק ומצביע על הכיתוב על הז'קט שלו, מסרב להציג תעודה רשמית. הנער החכם לוחץ. השוטר נוהם ומסרב, בטענה שהצעיר רוצה להתרחק, רוצה להיחקר בחדר פרטי. הנער החכם מבקש הוכחה לזהות, בעקביות ובאומץ, אולי מעט האשמה על הטרדה בטון שלו. השוטר שואל אותו מי הוא חושב שהוא: מישהו שיודע על מה הוא מדבר?

תחושת הכוח מול חסרי הכוח, לבן מול שחור, מעמד מול מעמד, עליונות מול תדהמה מהדהדות דרך שתיקות האולם, שם לא הייתה נפש חיה מחייכת או מרגישה בנוח.

זה אחד משני רגעים חשמליים בהפקה של ג'ו היל-גיבונס למחזה הדוקומנטרי של אלקי בלית', מהפכה קטנה, שמוצג כעת (בהופעות מוקדמות) בתיאטרון אלמיידה של רופרט גולד.

השני מגיע בסוף המחזה. אבל, שמור את המחשבה הזאת.

זה מחזה שנלקח מתוך חוויות אמיתיות של אנשים שחוו את מהומות לונדון ואת תנודותיהם. הטריק כאן, סגנון תיאטרלי, הוא שבלית' בילתה זמן ברחובות לונדון ושיחות עם אנשים לונדונים שהתמודדו עם המשבר בדרכים שונות. הקלטות שולבו יחד כדי ליצור מעין סיפור, והקברט למדו באופן דקדקני את המילים, את הקצב, את המבטא ואת דפוסי הדיבור של כל האנשים שראיינה - כנראה כדי להוסיף אמינות.

אז זו הופעה תיאטרלית שנמשכת כ-85 דקות (וזה בערך 60 דקות יותר מדי) ומנסה להיות גם אמיתית וגם דרמטית; שטיח שמנסה לטפל במורכבות שהייתה למשבר ובמורכבות נוספות שהיו השלושה שנשזרו יחדיו לאחריו - המעצר, הגירושים, הניסיונות לריפוי קהילתי, העימותים, החלוקה המעמדית, הצרות המרירות, התנהגות פתטית, מהומות המשטרה, תגובת הממשלה והצדק, ואי ההבנה של הקהילה.

הבעיה היא שאין לה כיוון ברור, אין קו המשכי ולב מועט. קטעי השיחות מחוץ להקשר יוצרים תמונה כללית של בלבול, חוסר תקשורת, חוסר אמון והבנה שגויה, אבל אין כאן שום תובנה. איך שחוו את המהומות יודעים את כל זה, אולי עדיים מצולקים מכך. מי שלא חווה את זה לא יקבל שום תחושה אמיתית מתקופה מתפוצצת זו או מהחודשים הכואבים שבאו אחריהן.

מסיבת תה ידידותית ברחוב לעזור לשכן לדבר עם שכן עשויה להיות דימוי מאותם חודשים שלאחר מכן, אך היא אינה ממש חשובה יותר או זו בעלת ההדהוד הרב ביותר. ובכל זאת, מסיבת התה היא מוקד מרכזי כאן.

עם זאת, יש בהפקה כמה משחקים חכמים. רופוס רייט מושלם בכל התפקידים שלו - עיתונאי BBC לא רצוי, שוטר לועג, כתב מצחיק מדס שפיגל. כולם דמויות נחמדות, מעוצבות במחוכמת ומסופקות באופן מצוין. אימוג'ן סטובס מושלמת כהומנית מודרנית ברברה מהתיאטרון הבריטי עם מעט מושג מה לעשות, אך מסומנת חיוך תמידי מברך. ביו גבאדומוסי מצטיין כצעיר העומד נגד השוטרים, בכמה תפקידים אחרים. לויד האצ'ינסון, מלני אש, בארי מקארת'י ולוסיאן מסמאטי הם כולם טובים בהשלים סדרת דמויות מוזרות.

ההפקה משתמשת במה שמכנה מקהלת הקהילה, 31 מתנדבים, גילם בין 16 ל-74. בלית' מציינת בתכנית שהיא "בהחלט לא יכלה לעשות" את המחזה בלעדיהם. הם מתנהגים כהשלכות, שותקים לפעמים, צועקים וצורחים באחרים; הם מאיימים, מהרהרים, מחייכים ורוקדים. לפעמים הם מדברים. הם מביאים תחושת גיוון ומספרים לכל סצנה.

אבל בוודאי יש שחקנים מאומנים שיכולים לעשות את כל זה? למחזה שבמהותו נוגע בקווי השבר בחברה הנגרמים על ידי טיפול אדיש או לא עקבי, תשלום, הזדמנויות, תצדגן וקלסיפיקציה, זו באמת ברוח חכמה למקם 31 מבצעים לא משולמים לצד 12 מבצעים משולמים? אם המחזה לא יכול היה להתבצע ללא הם, למה הם לא יכולים להיות משולמים? הם עשויים להנות או להיות שמחים מהניסיון (אחד מהם אומר כך בתכנית) אבל אז אפשר לשער שהמהומות והבוזקים נהנו מהמהומות ושמשפחותיהם הושפעו מהגירושים כשבן משפחה הואשם והמועצה גירשה אותם מדירותיהם כשנמצא חיהביקור. לא בטוח שאת חוויות כאלה יש להצטער.

ההישענות הנמשכת על זה באה הביתה בשחזור בסצנה האחרונה של המחזה. בלית', שמשחקת את עצמה וככל הנראה תופסת את עצמה נכון, חוזרת לאזור שבו בילתה חודשים במחקר בקרב הקהילה. היא נעדרה למשך 6 חודשים בעבודה ל-BBC. היא חושבת שהיא יכולה לחזור ולהתחיל מחדש עם המקומיים איפה שהיא הפסקה. היא חושבת שהתוצאות של משפט יהיו פיצוץ בשכונה. והיא רוצה להיות שם, לתעד תגובות.

אבל היא שופטת לא נכון כל היבט של חזרתה. הפער בין תפיסתה של הקהילה שבה בילתה כל כך הרבה זמן והצפתה כל כך קשה לבין המציאות לאותה קהילה הוא ממש מרגיז לחרוק שיניים.

אבל בדרך ברורה מאוד, סצנה האחרונה זו ממלאת באופן מושלם את הבעיה המרכזית שהמחזה מבקש לעסוק בה: הממסד הלבן הזכאי או העשיר, שמבצע החלטות ופסקי דין מדי יום על חייהן של הקהילות הפחות עשירות, אין לו רמז מה מניע אותן, מה הן צריכות, מה הן חושבות או מרגישות. המהפכה הקטנה צריכה להיות גדולה יותר וצריך לקרות בממסד עצמו, לא בין הקורבנות שלו.

וסצנה האחרונה של בלית', באומץ, חייבים להגיד זאת, מראה את שיתוף הפעולה שלה באי-הבנה זו.

איאן מקניל הפך את חלל האלמיידה למשהו שאתה עשוי לצפות בתיאטרון בוש. זה מוזר והיום מאולתר וקצת חכם בדרכו שלו, עם הקהל מפוזר דרך וסביב חללי ההופעה, אורות הבית רובם דלוקים באופן קבוע, היוצרים תחושת יומיום רגיל, של מחסור בכספים, של שחיתות ואולי.

מצאתי את עיצוב התאורה של גיא האואר מעצבן באופן אינטנסיבי. הטריק הבימתי/עיצובי הוא להבהב את האורות כשמעבירים בין סצנות לא קשורות או כששחקנים מקבלים תפקידים שונים. זה מטלטל בהתחלה ואז פשוט מעצבן.

בסופו של דבר, אני חושב שמה שבלית' השיגה כאן היה יכול להיות חזק יותר, נמרץ יותר, כמחזה רדיו עם הקולות האמיתיים של האנשים האמיתיים שהיו מעורבים במהומות מספקים את הדרמה, העניין, הרגש המרגש. בעוד שזה מעניין לראות שחקנים מנסים לשכפל את דפוסי הדיבור האמיתיים של אנשים, זה גם די חסר תועלת כש, כמו כאן, הדיבור הוא הדבר המיועד ליצור את מצפון הקהל.

כחוויית תיאטרלית מרתיעה, זה לא מתוכנן.

מהפכה קטנה מתקהלת יום 26 אוגוסט 2014 - שבת 4 אוקטובר 2014 קופת הכרטיסים 020 7359 4404 או באינטרנט