ביקורת: מאדאם רובינשטיין, תיאטרון פארק ✭✭✭✭✭

ג'ונתן פורבס, מרים מרגוליס ופרנסס ברבר במדאם רובינשטיין. צילום: סימון אנאנד מדאם רובינשטיין

תיאטרון פארק

יום חמישי, 3 במאי 2017

5 כוכבים

הזמינו כעת

מאז שבני האדם הושיטו ידיהם אל ווד, אוכרה, דיו קעקועים או חינה, הם השתמשו באומנות לשינוי המראה החיצוני של פניהם וגופם.  לפעמים השינויים הללו קצרי מועד, או יכולים להימשך חיים שלמים, אך הם חלק ממה שהופך אותנו לאנושיים ועוזרים לנו לבטא את תחושת העצמי שלנו, את השייכות, נאמנות, יחס הדעת.  הרבה לפני בואו של 'העידן התעשייתי' טכניקות כאלה, מסורות, אופנות ו-כן, מקוריות גרמו לזיהוי, מסירות, נאמנות, עוינות, תרעומת, קנאה, זעם, שנאה וכל מספר תגובות רגשיות או מושכלות אחרות.  אבל, כפי שוולטר בנימין עשוי היה להבחין, מאז בוא הייצור ההמוני, האספקה והצריכה, תעשיית היופי התחילה באמת לצמוח, וזהו מגרש המשחקים שנחקר בדרמה זו.

שתי דומינות המייסדות של הענק העולמי שווה מיליארדים היו הלנה רובינשטיין ואליזבט ארדן, ובאופן שהוא כמן מסע למסדרון קודש הקודשים שלהן, עולמם של המשרדים שלהן בצמרות גורדי שחקים בניו יורק – ומיקומים אחרים דומים, רצויים מאוד, שהמחזה לוקח אותנו אליהם.  שם, הוא מציג בפנינו את העשור האחרון בחייה של רובינשטיין, ומספק סדרת תצלומים להמחשת עסקי ענף האיפור, וחושף את המציאות העמוקה של המצב האנושי המתחת לזה.

מרים מרגוליס במדאם רובינשטיין. צילום: סימון אנאנד לאחר שנקרתה על הצעת המחבר, ג'ון מיסטו, כאשר הייתה בביתה האחר באוסטרליה, סקרנותה של מרים מרגוליס עוררה מספיק כדי לגשת לחברתה הטובה ועמיתה, המנהל האמנותי של תיאטרון פארק, ג'ז בונד, ולגייס אותו לקחת את הרעיון ולהמשיך איתו.  הזדמנות מזל של זמינותה, הופעת מספיק כסף למימון המיזם (בזכות המפיקים אוליבר מאקווד, פול טיירר וג'יימי קלארק), וצירוף מקרים טוב בהבאת פרנסס ברבר הגדולה לגלם את ארדן, והגיוס של ג'ונתן פורבס המועיל לשמש הפינה השלישית כעוזר האישי הלא שגרתי של רובינשטיין, פטריק או'יגינס הוותיק מווייטנאם, ופתאום קבלת מקום פנוי בתוכנית של פארק תיאטרון, ו- והפלא ופלא! – נולדה הפקה.

בונד לא רק מביים את זה, אלא שהוא גם עבד על התסריט בהכנתו בעשרה נוסחים לפחות.  ייתכן שעם קצת יותר זמן הוא היה רוצה נוסח או שניים נוספים.  אבל יש לנו מה שיש כאן, והיתרונות שלו מספיקים כדי לשמח, ללמד ולהזיז.  שהתחיל עם אופי קולנועי מאוד, המחזה עדיין בעל היקף אפי, מקפץ משנה לשנה, דרך עסקאות והסוואות, ריגול תעשייתי ותחרות חסרת רחמים (במיוחד עם האויב המשותף שהנשים לא סובלות, צ'ארלס רווסון - שזוכר כיום כמשהו של פילנתרופ, אבל לא היית מנחש זאת מהדרך שבה לנה וליז מתנות אותו).  המטרה של הדרמה, כמובן, היא להציע לנו חזון תאטרוני, לא דוקומנטרי.  וזה בלשון הניצוץ, החשמלית, החיה של התסריט שהעבודה מחיה את הדמויות האלו, ומהקסימות והמגעות מאזיניהם דרך מגוון המפגשים שלהן.

פרנסס ברבר ומרים מרגוליס במדאם רובינשטיין. צילום: סימון אנאנד

הבמה לרוב כמעט ריקה, והשפה עובדת בצורה הטובה ביותר כשהיא פחות מוטרדת מרהיטים.  עם זאת, לאחר השינויים המהירים של 'צ'ינגליש', העדפתו של המעצב בהפקה זו, אליסטר טרנר, ליצירות משרדי מנהטן נחמדות, שצריך להוביל פנימה והחוצה על ידי ASM באפלולית קודרת בעוד מיילס דייוויס מלווה אותנו, מציעה לי שההצגה אולי מתוכננת בעבר לתאטרונים שבהם פריטים כאלה יכולים להחליק פנימה והחוצה בלחיצת מתג ממוחשב.  אין בעיה.  מארק הולנד מאיר את הכל בטוב טעם וברגישות, עם המוזיקה של דמיטרי סקרלטו הבאה אלינו דרך תכנית הצלילים של דייוויד גרגורי.  אנו יכולים להעלים עין מכל חיבורים נראים לעין.

למה?  מכיוון שמתחת למבט המהיר והקשה של שתי נשות עסקים לוחמות ענקיות (בעידן שבה כמעט לא היה קיים המונח), יש כל כך הרבה לב נפלא שאנחנו פשוט לא מתייחסים להתקדמות הקצת קטועה של הסיפור (בקצב של כל השכבות של הפוליש שהעניק לזה מר בונד).  זו, בסיכום האחרון, היא הצגה על מה זה להיות אנושי, ושום דבר לא מגדיר אדם יותר מהדרך שבה הוא בא לעולם, והדרך שבה הוא עוזב אותו, ושני אלה נדונים ומתוצגים כאן בהשפעה יוצאת דופן.  אנחנו דואגים - באמת דואגים - למה שקורה לרובינשטיין, ולסובבים אותה.  בחיים המופלאים שלה אנו רואים שבבים מעולמנו חולפים, במאבקיה אנו מזהים השוואות לבעיות שלנו לרגע מתקבצות, לפני שהן נשטפות על ידי מטאטא הזמן הבלתי ניתן לריסון (ולא לשכוח את הבדיחה על 'המטאטא!').

ג'ונתן פורבס במדאם רובינשטיין. צילום: סימון אנאנד

כן, בדיחות.  התסריט הזה מלא בהן, והן מנוצלות במלוא ההיקף על ידי הכישרונות הנהדרים על הבמה.  מרגוליס היא כל דממה וכוח ארבע-נאר, המסירה שלה כמו חומצה שמאדירה עיצוב על לוח נחושת.  ברבר מדברת בקול הקסום הזה שנשמע כמו אולורוסו מעורבב עם שמנת כפולה ומולחך בטרוף פירנאי.  כל שניה בחברתם היא כמו לקרוא מגזין מבריק שלא ניתן להוריד מהיד.  האם אמרתי ששניהם נראים מהממים, לובשים מלתחה כל כך נפלאה שההימור הוא שהיא נשמרת בכספת?  הדוקר החריף לזוג הזה הוא בהכרח האיש האחד שהם סובלים לידע את הבמה ביחד איתם: מר או'יגינס.  הוא מתחיל ביכולת ועומד בפני עצמו, אולם באמת הופך לחמוד ופגיע, מסובך, חסר סיוע לעיתים קרובות, הצד הקטן, זקוק לטיפול ותשומת לב מתמדת שלהם, אחרת, אלוהים יודע באיזה מצב הוא היה נכנס אותו.  בעצם, אנו רואים אותו לפרקים מושלם, תזכורת מתאימה לכך שמין אכן מחכה במקום כלשהו תחת כל ההרכבה הזו של הופעות.  זו נוסחה מהנה, והיא עובדת.  ההופעה בתיאטרון פארק עשויה להיות נמכרת על סף דלת, אבל אני חושב שאספקות עשויות לחזור לחנויות בכל רגע עכשיו... המשיכו לעקוב אחרי הכרזות על מגרשות חדשות!

גלה עוד על מדאם רובינשטיין בתיאטרון פארק