ביקורת: החברה הגאונה שלי, התיאטרון הלאומי בלונדון ✭✭✭

פול טי דייויס סוקר את 'החברה הגאונה שלי' שעובדה על ידי אפריל דה אנג'ליס בהתבסס על הרומן של אלנה פרנטה, המוצג כעת בתיאטרון הלאומי בלונדון.

בן טרנר וניאם קיוזק ב'החברה הגאונה שלי'. צילום: מארק ברנר החברה הגאונה שלי.

התיאטרון הלאומי, (אוליבייה)

26 בנובמבר 2019

3 כוכבים

הזמן כרטיסים עכשיו

לזמן מה, כאשר רופוס נוריס מונה למנהל האמנותי, התיאטרון הלאומי התמודד עם קושי למלא את במת האוליבייה במחזות עכשוויים מוצלחים. נראה כי השנה הם פתרו את הבעיה על ידי העלאת עיבודים של רומנים מוצלחים. בקיץ,   'אי קטן' היה אחד מההפקות של השנה, והעיבוד של ניל גיימן ל'האוקיינוס שבקצה השביל' יעלה בחודש הבא, גם אם בדורפמן. כאן יש עיבוד לרומנים של אלנה פרנטה שיוצרים את 'החברה הגאונה שלי', והעיבוד של אפריל דה אנג'ליס מציע הרבה, שאפתני ואפי בהיקפו.

הצוות של 'החברה הגאונה שלי'. צילום: מארק ברנר

הקשר המרכזי הוא בין שתי חברות, לנו ולילה, שגדלות בנאפולי שאחרי המלחמה ומתמודדות עם הכח והשחיתות של הגנגסטרים ששולטים בשכונתן ובמשפחותיהן, במיוחד האחים סאראטורה ואימם. במרוצת העשורים הן נאבקות בשחיתות באמצעות מילים, לילה כמומחית מחשבים ועיתונאית חוקרת, ולנו באמצעות ספרות על המשפחה והפיכתה לסופרת מצליחה. הבמאית מלאי סטיל עיצבה הפקה ברורה ואיכותית יחד עם העיבוד, עם צוות שחקנים מוצלח שרובם מגלמים תפקידים מרובים בקלות. החל מהמפגש הראשון שלהן כילדות, ניאם קיוזק מצטיינת כלנו, ומובילה אותנו באופן משכנע לאורך השנים והזמן, כשהיא משחקת בצורה פיזית מושלמת את גיל הדמות כשתיאור הסיפור מתפרס. קתרין מק'קורמאק מבצעת עבודה מאתגרת כדי לגלם את שחיקת העולם והציניות של לילה כילדה, היא נראית כאילו יודעת יותר מדי לגילה הצעיר, אך מתפתח ועומד היטב בדמות ככל שהיא מתבגרת וכעסה כלפי העוול מתגבש. טווח החומרים אפי באמת, לא רק הסיפור של שתי הנשים הללו, אלא גם על הפוליטיקה, הפמיניזם ואיטליה עצמה. הניגודים נראים מאוד בשחור ולבן, קל להיות בצד של הנשים בגלל שהגברים הם אוניברסלית כל כך דוחים, אפילו אלו שנראים בתחילה כאילו הם מצודדי במטרה. בן טרנר מאיים במיוחד כנינו סאראטורה, ומועברת תחושת אי-נוחות בכל פעם שהמשפחה נכנסת לבמה.

ניאם קיוזק וקתרין מק'קורמאק. צילום: מארק ברנר

למרות שההפקה מתרחשת בנאפולי, נראה שהשחקנים משתמשים במבטא ילידי שלהם, והשואו לעיתים נשמע כאילו הוא יכול להיות ממוקם בנמל של קארדיף או ליברפול. איטלקית נשמעת בעיקר בשירים המושמעים. אף על פי שהושקעה הרבה עבודה כדי למלא את הבמה האדירה עם הקרנות ותנועה, העיצוב הבטוני של סוטרה גילמור לעיתים נראה קצת מחוספס, ומוביל לכך ששחקנים רבים רודפים זה אחר זה בריצות במדרגות ובקריאות שמות ללא צורך, מה שמייגע מאוד במהירות. דה אנג'ליס עשה עבודה נהדרת בקיצור הסיפור, ועם זאת, הקצב בחלק הראשון מהיר ומרתק. עם זאת, תחילת החלק השני גוררת והקטע האחרון נראה כמו פרק לחג המולדת של אופרת סבון, מדובר כמעט בארבע חתונות וחמישים לוויות.

קתרין מק'קורמאק, טובי וורטון, דייויד ג'אדג', אמילי וואכר. צילום: מארק ברנר

עם זאת, הבימוי ההמצאתי של סטיל יוצר רגעים רבים מספקים, במיוחד המעברים בין הסצינות והשימוש, למשל, בבגדים כדי לסמל תקיפה מינית וכמה תיאטרון בובות אפקטיבי. בסופו של דבר, עם זאת, נשארתי אדישה כלפי הדמויות. הן לא נראות כחברות גאונות במיוחד; למעשה, יחסיהן די רעילים. בעוד שזה מסבך את האינטראקציות שלהן לא מעט, נשארתי בלי הרבה מוטיבציה לתמוך בהן.

עד 22 בפברואר 2020

הזמן כרטיסים עבור 'החברה הגאונה שלי'