ביקורת: רוחות חג המולד של נואל קווארד, סטודיו סנט ג'יימס ✭✭✭

שרלוט ווייקפילד, סטפן בדנרצ'יק ואיסי ואן רנדווייק. צילום: מארק דאוט רוח חג המולד של נואל קווארד

סטודיו סנט ג'יימס

10 בדצמבר 2014

3 כוכבים

נואל קווארד נולד שנה לאחר אירווינג ברלין, אך ברלין, בחיים ובכמעט כל דרך אחרת, האריך ימים יותר ממנו. זה מתברר בצורה מפתיעה כאשר מנגינותיו של ברלין מתמודדות מול אלו של קווארד, שכן אף על פי שקווארד היה גאון, ברלין הקדים אותו במשחק המוזיקה והמילים. לונדון פרייד אינו מתחרה עם אני חולם על חג מולד לבן.

אבל הדבר עם נואל קווארד הוא שהשלם גדול בהרבה מהכישורים האישיים שהיו לו. יש משהו בלתי מוסבר, בלתי מוחשי, וכמותו לא הייתה עוד אחד כדוגמתו; ייחוד בריטי שמצליח לרתק ולסחוף את העולם כולו. מובן לגמרי. הוא היה מאסטר בוויט, סטייל וכנות קומית.

במסגרת התכנית לרד חג המולד של נואל קווארד, שמוצג עכשיו בסטודיו סנט ג'יימס, הכותב והבמאי ניק האטצ'ינסון אומר: “אני פניתי לנואל קווארד ולבליץ כי זה נראה מתאים לאווירת סטודיו סנט ג'יימס, אבל גם כי זו הפנייה האחרונה שלנו לבלתי כאומן הרוח של חג המולד, ולרצון שלנו לחגוג אותו על אף קשיים ופחדים. ההוראה של צ'רצ'יל כי קווארד צריך לשיר בעוד התותחים יורים נראית לי מטאפורה מושלמת לחגיגות שלנו: אין כאן דבר מרגש או סנטימנטלי ברצון, שהחיילים שבתעלות המלחמה הגדולה הראו, שבאחד ימים בשנה לפחות, אנחנו צריכים לצחוק, לשיר ולחגוג את מה שמאחד אותנו, ולא את מה שמפריד בינינו.”

האטצ'ינסון יצר תערובת חג מולד מיוחדת: חלק שירה, חלק תפילות, חלק זכרונות וחלק פיתול שובב. תוך שימוש בחומרים שנעים בין רצפי דיונים וכתבים של קווארד, דרך צ'ארלס דיקנס, דילן תומאס ובן ג'ונסון ועד רפורטז' ויצירות ספרותיות מוכרות/לא מוכרות (תלוי ברמת ההשכלה שלכם) ומפוזר בשירים מוכרים ופופולריים, התוצאה היא אלטרנטיבה אמיתית לדרך הפנטומימה העונתית המקובלת.

הרקע של הבליץ (עבודת יד נחמדה מאני גוסני) משרה תחושת עצב, מושלמת, אחד מודה בצער, לימים אלה של אובססיה כמעט עזה כלפי קמצנות. האטצ'ינסון מסתמך על חוזק החומר ועל יכולותיהם של שלושת המבצעים להבטיח שהטון יעלה מחוסר תקווה.

לחומר יש קסם רב וזה רעיון חכם לדמיין מה היו מחשבותיו ודאגותיו של נואל קווארד בחג המולד. חכם אף יותר הוא הרעיון להשתמש בדמויות מ-Roi וכישורים או עדינות בדיאלוגים מהפרארסה המופלאה ההיא כדי לעורר את קווארד להיכנס למצב רוחו של חג המולד. (רואים מה עשיתי שם? האטצ'ינסון עשה את זה ראשון)

כרעיון, זה די השראה. אך בביצוע בפועל, זה לא מתרומם לגבהים המפוארים שהוא יכול. בחלקו זה בגלל גורם ה"ברלין": החומר הכי נגיש כאן הוא לא באמת שנכתב על ידי קווארד. זה לא אומר שהכללת אותו החומר היא טעות, זה לא, אבל זה לא בדיוק מה שמצפים במופע עם הכותרת הזו והכללת אותם מנגינות (כולל מנגינות חג מולד פופולריות והמפוארה לך לעצמך חג מולד שמח קטן) בכל אופן שוברת את הקסם של הקאקון של נואל קווארד. ייתכן שהיה כדאי יותר לשמור על המוסיקה של קווארד וזו של קשוריו הבריטים כמו איבור נובלו: כאשר שמור על האש בוערת מופיע, זה נראה מעבר טבעי.

האטצ'ינסון יכול היה להרשות לעצמו להיות נועז יותר עם החומר המורכב: חלק מהתפילות או הזכרונות עשויים היו להיות בעלי השפעה גדולה יותר אם היו מוצגים במקביל למנגינות. חילוף בין המילה המדוברת לשיר נפרד יכול להיות מעט מחניק; השילוב המוזר יכול להיות מעורר השפעה. במיוחד כאשר, כמו כאן, ההצגה היא סטטית, תלויה באופן מוחלט על כישוריהם של המבצעים להביא אנרגיה ומגוון ליצירה.

הקלף המנצח של האטצ'ינסון כאן הוא שרלוט ווייקפילד המקסימה והבאמת מוכשרת. מקסימה ויפה, וברוכה בקול שהוא מושלמות מנפילת, ווייקפילד מוסיפה זוהר לכל מה שהיא עושה כאן. הגרסה שלה לשמור על האש בוערת היא השיא של הערב. היא מצטיינת גם בתפילות, מראה כישרון טבעי לסיפור סיפורים מהפנט. היא שרה כל כך טוב שזה מפתיע, ורצתה מעט מתסכלת, שהיא לא זכתה לשיר את הסיום של מערכה מספר אחת, לך לעצמך חג מולד שמח קטן

הכבוד הזה, לעומת זאת, כאן הולך לאיסי ואן רנדווייק שלא קולית מתאימה לאתגר ההוא. ואן רנדווייק יוצרת גברת ארקטי רטובה ויש כפיה מדומה לעבודתה כאן אשר מדללת את היעילות הפשוטה של החומר. בכל מקרה, היא בהחלט דואגת לחתור אחרי מה שהיא מציבה לעצמה בחריצות, וזו תכונה שמעריכים. היא במיטבה בדואטים ובשלשות שבהן החובה של החזקת תשומת הלב מתחלקת עם המבצעים האחרים שלה.

המשימה הקשה ביותר מתעורכת מעל סטפן בדנרצ'יק שצריך לשאת את האחריות הכפולה של גילום נואל קווארד והיותו הפסנתרן לערב. לגלם את קווארד זה משימה באמת קשה ובדנרצ'יק בוחר באופציה של רמיזה במקום חיקוי. הדבר לגמרי מובן אך זה מייצג את האפשרות הקלה ביותר וכזו שסביר שתאכזב את הקהל.

בכל זאת, למרות שהוא לא מנתשרה, מקסים או נצנוץ כמו קווארד עצמו, בדנרצ'יק אכן יוצר תחושת אמתית של הסגנון, הגישה והיקום שלו. היה קשה לא להשתוקק שהכוסות מרטיני הריקות על הבמה היו מועילות לניצול טוב על ידי הקווארד שלו; יש היעדר של בהילות או רוגע שהיא עשויה להיות רצויה.

הקטע שבו בדנרצ'יק שיחק את סקרוג'ה מסיפור חג המולד היה מצוין, כמו גם רבים מהתפילות של קווארד. והוא הראה חיבור אמיתי עם המוזיקה והמילים של קווארד עצמו, לונדון פרייד ו אל תהיה מתוק כל כך לגרמנים היו תענוגות מיוחדים.

זה קצת ארוך וקצת יותר מדי כבוד בכמה חלקים, אבל רעיון של האטצ'ינסון כאן הוא טוב. קצת יותר קצב, קצת פחות תחושה עצמית מאיסי ואן רנדווייק ודגש גדול יותר על המוזיקה של קווארד עצמו היו יכולים להפוך את המטפל החג מולד הזה ליותר פיים וטעמי אבקת מקדרת; מקור של סיפוק גדול יותר.

זה לא עבור ילדים, ההצגה הזו – היא מסתמכת יותר מדי על הזיכרונות והחוויות האישיים של הקהל, יחד עם יותר ממעבר ידע על רוח בריטית. אבל עבור אלו עם נטייה נוסטלגית, כמה שעות להעביר ונטייה ל"ימים הישנים" זה הימור בטוח. רוח חג המולד של נואל קווארד רץ בסטודיו תיאטרון סנט ג'יימס עד ה-23 בדצמבר. הזמינו כרטיסים מתיאטרון סנט ג'יימס