ביקורת: רוקי, תיאטרון וינטרגארדן ✭✭✭

צילום: שרה קרולוויק רוקי

תיאטרון ווינטר גארדן

9 אפריל 2014

3 כוכבים

האמונה שכל נושא יכול לשמש כבסיס למחזמר טוב יכולה להיות, כמו קוקטייל מצוין, מורעשת או מעורבת בהתאם למה שמוגש.

כעת מוצג בתיאטרון ווינטר גארדן בברודווי רוקי, גרסה מוזיקלית לסרט המפורסם של סילבסטר סטאלון. נכתב על ידי תומאס מיהן וסטאלון, עם מוזיקה של סטפן פלאהרטי ומילים של לין אהרנס, רוקי הוא ייחודי. בהחלט, לא ראיתי דבר כזה בעבר.

זהו בימויו של אלכס טימברס שבכנות עושה עבודה מדהימה. יש כאן הרבה אלמנטים שונים, אבל טימברס מוצא דרך לארוז אותם לכדי שלם קוהרנטי. ישנם הרבה רבדי מדיה בולטים, ובמערכה השנייה חלק מהאולם משתנה, הקהל מועבר והזירה מובאת למרכז האולם. זו תנועה מתוזמרת בקפידה, והיא הלילה לפחות מבוצעת ללא רבב.

ישנה זרימה קולנועית שמובאת לשינויי הסצנות בכלל, וזה פועל לרצות את מעריצי הסרט ולשמור על עניין לאלו המצפים ליותר מסיפור מטושטש בהפקה תיאטרלית.

הקצב לעולם לא מזדלג. טימברס מניע את רמות העניין והקרב האגרוף הסופי מסחרר למדי, כוריאוגרפיה מבריקה (סטיבן הוגט וקלי דיוויין אחראים לכוריאוגרפיה) ומבוצעת בצורה נפלאה.

אני לא יכול לזכור את הסרט במדויק, אך הערות של חברים בקהל נראות מצביעות על כך שהעלילה כאן גם נאמנה וגם שונה מהסרט. בוודאי, היו רגעים מפתח שהביאו למחיאות כפיים מהקהל, כנראה בגלל שהם שיקפו רגעים אייקוניים מהסרט. אחד מהרגעים האלה היה כאשר אנדי קרל בתור רוקי בלה שלוש ביצים חיות בבליעה אחת. הקהל השתולל - בדיוק כמו שהם בדרך כלל עושים כשאמא רוז שרה "היה לי חלום" ב'ג'יפסי'.

קרל נותן הופעה יוצאת דופן כרוקי. הוא לגמרי משכנע בתור הסוסון האיטלקי הטיפש שמתאמן בהכות שקי בשר; ההתמסרות הפיזית לדרישות התפקיד שלו ראויה לפרס טוני בפני עצמה.

אך קרל גם יודע לשיר ולשחק - טוב מאוד. הוא מעורר אמפתיה כל הזמן, אדם תמים החולם בקול. והקסם שלו עם אדריאן הביישנית (מארגו סיברט) משוחק יפהפה. הוא מנצח כאן בכל מובן.

סיברט מרשימה באותה מידה. השינוי שלה מבלום מעץ קיר לאישה יפה באדום מתואר בקפידה וברגישות והיא משמחת כל הדרך. אין כאן שום דבר לא לאהוב.

דקין מת'יוס נותן תמיכה מצוינת כמאמן הכעסן של חדר הכושר, מיקי, שיש לו בעיות עם רוקי אך רוצה לעזור לו בסוף. טרנס ארצ'י מושלם כאפולו קריד, האלוף שבאופן בלתי מוסבר רוקי מקבל את ההזדמנות להילחם בו.

דני מאסטרוג'ורג'יו הוא החוליה החלשה; האח השיכור הבריון של אדריאן לא זכור ולא סביר כמו הביצועים בברודווי.

אך הבעיות האמיתיות כאן טמונות בספר, שהוא מפורק מדי למופע במה, ובפסקול שלמרות שהוא נעים ולא פוגע, אינו נראה קוהרנטי וחסר בלדות מרהיבות, המנונים או דואטים. ישנם פסקולים גרועים יותר למחזות זמר, אך עבור יצירה ראשונה, פלאהרטי ואהרנס סיפקו פסקול פרגמטי ככל האפשר.

חלקית, ניתן להניח שהקושי היה לקשור פסקול סביב נעימת הנושא הפופולרית מהסרט שכשהיא מופיעה, היא מסחררת ורעננה ומרגשת כמו שהייתה תמיד. שום דבר שאהרנס ופלאהרטי עושים כאן אינו מתקרב לכך. ישנם מספרים טובים - 'Fight from the Heart', 'Happiness', 'I'm Done' ו-'Adrian', אך דבר שאיש לא יזכור חמש דקות לאחר שמיעה.

זה יותר מראה מאשר מחזמר; יותר הצגה עם מוזיקה מאשר מחזמר; יותר סרט ממוצג מאשר תיאטרון מוזיקלי. אבל יש בו הרבה לב והופעות מאוד מנצחות.

חושוב, וזה לא צריך להיות מזולזל, שהפקה זו תביא אנשים חדשים לתיאטרון. בהחלט אף אחד שיושב בסביבתי לא היה בתיאטרון לפני כן - וכולם אהבו את זה. אז, אם לכול הפחות, זה מוצא קהל חדש לביצועים חיים.

זה לא יעזוב אותך מורעד ולא מערער, אבל גם לא ישאב ממך את החיים.