ביקורת: תחושת סוף, תיאטרון 503 ✭✭✭✭

תחושת סיום

תיאטרון 503

15 מאי 2015

4 כוכבים

תריסים מפוספוסים מספקים וילון שקוף מול פנים עץ עם כמה מנורות חשופות תלויות ושני דלתות על הבמה הממוקמות בתוך מחיצה מזכוכית. רובה וכובע ממוקמים על אחת משלושת הכיסאות. נזירה מנענעת בעדינות כסר כשאנחנו תופסים את מקומותינו. התריסים מורמים על ידי אדם במדים שמתגלה כזקיף בתי סוהר, ואנחנו מוצאים את עצמנו בקיגאלי, רואנדה בדרמת הקשה של קן אורבן המתרחשת בסוף שנות ה-90 בעקבות רצח עם. שתי נזירות הוטו, אחות פולי (לינט קלארק) ואחות אליס (אקייה הנרי), מחכות למשפט בגין חשד למעורבות בטבח שהתרחש בתוך הכנסייה שלהן. הן הסכימו לתת ראיון למתראיין אמריקאי בשם צ'ארלס (בן אונואוקווה), לפני העברתם לבלגיה לעמוד למשפט. לצד הצהרות הנזירות אנו שומעים את הדעות העוקצניות והספקניות של פרטי ביטחון הטוטסי של העיתונאי, פול (אבובקר סלימ), וחווים את העדות הסוערת של העד היחיד הניצול, דוסבי (קווין גולדינג). יחד עם העיתונאי אנו קהל, מתבקשים להרהר איפה שווי המשקל של האמת עשוי להימצא, וכיצד, אם בכלל, ניתן למצוא 'תחושת סיום' לנוכח מעשים כאלה של אכזריות שהיקפם קשה לקלוט ולדמיין. איך ניתן למצוא מסגרת דרמטית בצורה מקובלת לאירועים חיים שדרשו, לפי הערכה שמרנית, לפחות 800,000 חיי טוטסי בתוך 100 ימים בלבד?

זו הבכורה האירופית של מחזה שכבר זכה בפרס למחזה החדש הטוב ביותר בפסטיבל התיאטרון וויליאמסטאון. בצדק. המחבר בחן להתפתות להפוך את המחזה הזה לסיפור בלש פורנזי, ובמקום להתמקד אך ורק או בצמצום על האשמה או חפות של הנזירות, אורבן מזמין אותנו להרהר במגוון של נושאים גדולים ומטרידים: בראש ובראשונה היקף ומידה של רצח עם והיקף האחריות המוסרית של אלו שנתפסו בו; אך גם תפקידו ואחריותו של עיתונאי בהקלדת והפקת אירועים כאלה, והשאלה האם סליחה היא אפשרית או בעלת משמעות בנסיבות כאלה. אולי מעל הכל אנו מתבקשים להרהר על טבע האמת עצמה - גם מי להאמין והאם באמת יכול להיות אמת אחת מזוהה באופן מוסרי שאינה ברורה, במקום תפיסות שונות שמגיע להן מידה של אמינות וכבוד. אלו נושאים גדולים, כבדים וחשובים - אכן, קשה לחשוב על יותר משמעותיים - אך אורבן ראוי לשבח הגבוה ביותר על הצגתן לנו עם הרבה הומור ודיאלוג טבעי המתקדם דמותים בצורה יעילה, ומשאיר דברים משוחררים בצורה מרעננת. יש לנו מספיק מקום לשקול את ההשלכות של מה שאנחנו שומעים תוך שהוא עדיין נחשף לדרמה יעילה ומשתנה, עם הרבה פניות ותפניות מעניינים בדרך.

חלק גדול מהמחזה מורכב מהראיונות בין צ'ארלס והנזירות עצמן. בן אונואוקו מצטיין מאוד בייצוג אי-הביטחון האישיים של הדמות שלו וכן את אי-הוודאויות שלו לגבי הפעולה הטובה ביותר שלו כעיתונאי אחראי. אנו לומדים שהוא לקח את המשימה הזו כדרך לשחזר את המוניטין שלו אחרי כשל מוסרי בעיתונות, ושכשלון שלו באומץ במשמט עבר הוביל למותו של חבר לעבודה. כתוצאה מהכשלון והספק העצמי שלו אנו מוכנים לקבל אותו כמצפון הקהל. ספקותיו וחרדותיו הופכים שלנו בצורה יעילה מאוד עד סוף המחזה. בניגוד לכך, אחות פולי מתחילה כדמות המאתגרת ביותר - נזירה זקנה חכמה, נחושה לספר את האמת כפי שהיא רואה אותה, תוך כדי שהיא מנסה להשתמש בהזדמנות הזו כפרסום חינם כדי לסייע בתיק שלה במשפט. עם זאת, לינט קלארק עוקבת בצורה מיומנת אחרי התמוטטות האמונתיות שלה ככל שמתקדם המחזה - מה שמתחיל כסמכות נוקשה מתגלה כסבכתה עדינה שמתנפצת תחת חקירה חיצונית ופנימית. לעומת זאת, אחות אליס הקלה והמשכנעת מתחילה כחושב פנים אך מתבררת יותר מתמצאת בקרב כישורים עם צ'ארלס. אקיה הנרי מדגימה את הדמות שלה מפתחת בטחון עצמי ואפילו כה יותר מתמצאת במדיה לקראת הסצנות האחרונות, תוך שהיא שומרת על אווירה מלאה היסטריה מונטלמות בהתנהגותה ובגישותיה. כפול, זקיף הביטחון הטוטסי, אבובקר סלימ משחק תפקיד חשוב באיזון התיק של הנזירות עם חלופה מתערערת. יחד עם הצהרותיהם נדרש לשקול את כל העדויות מהצד השני שסופר על ידו, מלווה כמה רגעים מצוינים של כעס והומור עגום פנים. חלק תומך חשוב נוסף מתווסף על ידי קווין גולדינג: בעודו עד בודד וניצול של מה שאכן התרחש בטבח בכנסייה, זה דרך חשבונו אנו לבסוף חווים את האירועים בפלאשבק נרטיבי. זהו הרגע המאלץ את צ'ארלס - ואנחנו הקהל - לחשוב מחדש את תחושת האירועים. יהיה קל למחבר ולשחקן לגלם את המטח הדרמטי הזה, אך על ידי שמירה על תחושת עמימות ואי-וודאות בתוך הבילבול הכואב של האירועים, ההשפעה היא להפוך אותו ליותר ולא פחות משכנע כעד, ולוקחת אותנו עמוק יותר אל תוך הלב של השחר ההולכת לעבר החושך. ללא המסע הזה, המעשה של סליחה שמגיע קרוב לסוף המחזה לא היה יכול להיחשב אמין.

כשהמחזה המעולה הזה התקדם לכיוון סיום מורכב לא יכולתי להימנע מהשוואה עם עבודה קודמת שהציבה נזירות בסיטואציה של בחירה בלתי אפשרית: האופרה של פולנק, דיאלוגים של הכרמליות. בחזרה לשנות ה-50, כשצרפת עדיין נבהלה מהפשרות המוסריות של וישי, היה קל יותר לדמיין את חיבוקם הבהיר של שליש מזרחי ומוסריות מול אכזריות המדינה. אך המסקנה כאן היא שהעובדות אינן עוד מדברות בעד עצמן וכי לא האמת ולא השקרים מסתרים כקטגוריות שחור-לבן יותר… כפי שהכותרת מרמזת אין 'סופים' סופיים רק חשבונות שונים שייתכן שהן סיפורי שקר פחות או יותר. זה אינו אישור לגבוניות - פעולה מוסרית יחידית עדיין אפשרית כדי לסייע לטוב ולרע, אך זה עדיין מאבק להכללה מתקדמת מתוך השברים שנשארים לנו ההיסטוריה העכשווית לחשיבה. תחושת סיום רצה עד ל-6 ביוני 2015 בתיאטרון 503