ביקורת: שירים לעולם חדש, תיאטרון סנט ג'יימס ✭✭✭✭

סינתיה אריבו, דמיאן האמבלי, ג'נה ראסל ודין ג'ון-וילסון ב-שירים לעולם חדש. צילום: דארן בל

תיאטרון סנט ג'יימס

23 ביולי 2015

4 כוכבים

הזמן כרטיסים אונליין

עבור אנשים בגיל מסוים, גיבורם בתיאטרון המוזיקלי האמריקאי הוא ג'רי הרמן. עבור אחרים, בגיל אחר, הגיבור יכול להיות כל אחד ממספר ראשי התפקידים: ליאונרד ברנשטיין, סטיבן סונדהיים, סטיבן שוורץ, אדם גואטל, ג'ונתן לארסן, אלן מנקן, אנדרו ליפה, ג'ורג'יה סטיט, מייקל ג'ון לה צ'יוסה, ג'נין טסורי או טום קיט. אין ספק שישנם מתמודדים ראויים נוספים.

עבור אלה ששלב החיים החשוב ביותר שלהם היה בסוף שנות ה-90, המלחין שלרוב מדורג גבוה, אם לא הגבוה ביותר, הוא ג'ייסון רוברט בראון.

בראון הוא מלחין מוכשר, עם אוזן טובה למלודיות מרגשות שיכולות לחדור לנפשך ולמשוך כל רגש שלך, וכן להרמוניות מורכבות וממכרות שמצלצלות ומרגשות. המילים שלו יכולות להיות קודרות, אך הן גם יכולות להיות סנטימנטליות ללא בושה או מצחיקות בצורה אכזרית.

הוא ניהל מערכת יחסים מתוחה עם ברודוויי, אך שני עבודותיו האחרונות המרכזיות, "הגשרים של מחוז מדיסון" ו"ירח דבש בווגאס", היו עבודות בוגרות ומשמעותיות; הראשונה (גשרים) הייתה מושלמת מדי עבור צופי ברודוויי המעדיפים את "מלך האריות" ו"מרושעת", והשנייה (ירח דבש) סבלה מהמזל הרע שכללה שחקנים מובילים והפקה שלא הביעו את המיטב מהחומר. אף על פי כן, בראון זכה בשלושה פרסי טוני, לכן בכל זווית, כישוריו המוזיקליים מפותחים.

"שירים לעולם חדש" היה המופע המשמעותי הראשון של בראון, שיוצר בניו יורק ב-1995. אנשים התווכחו מאז בקפדנות האם זו מוזיקל או רפרטואר או מחזור שירים או משהו לא ניתן לשיר. אם זה משנה, דעתי היא שהכותרת מגלה את זה - זהו מחזור שירים.

זה אף פעם לא נראתה לי כיצירה תיאטרלית מיוחדת. חלק מהמוזיקה מרגשת, חלק מעניינת, חלק קרקעית. זה מעניין לשמוע את מחשבותיו ותחומי העניין המוזיקליים של בראון מתרכזים לזרם תודעה. אבל, מלבד כמה מספרים, זה תמיד נראה לי כמוזרות, קרש קפיצה, סמן בחול - יותר מאשר יצירה מורכבת או בוגרת בזכות עצמה.

כעת, בתיאטרון סנט ג'יימס, מוצג עיבודו של אדם לנסון ל"שירים לעולם חדש". העיבוד של לנסון לא משנה את דעתי.

העבודה היא מחזור שירים, והעניין האמיתי בה טמון במוזיקה ובמילים. כל דבר שמסיט או מסיח את תשומת הלב מהאלמנטים המרכזיים האלה פשוט מקטין את ההשפעה והעניין של היצירה.

מסיבות הידועות רק ללנסון, אך מפורטות בתוכנית באופן לא מובן, הוא בחר להעלות את היצירה כאילו הייתה מוזיקל עם עלילה. יש במה מוזרה, מבחר מוזר עוד יותר של אביזרי קישוט ורהיטים קטנים, וגם הערכת תלבושות. זה נראה יותר שנות ה-70' או ה-80' מאשר שנות ה-90', אבל ללא מטרה.

הצוות נדרש לאמץ תנוחות משמעותיות ולנוע בתבניות מוזרות, תוך הנחת, החלפת והסרת הרהיטים והאביזרים בקצת של אינטרוספקציה והתבזבזות כמעט דמוית בקט. למה הם כל כך מחויבים לכך אף פעם לא מוסבר, ובוודאי שאין הבהרה. לא נוסף דבר למוזיקה באמצעות השטות הזו. למעשה, כמעט כל רגעי ההמצוינות מתרחשים כאשר אחד המבצעים עובד תחת ספוטלייט צמוד.

מה שחשוב ביצירה זו, כמו בכל עבודותיו של בראון, הוא הפרשנות והביצוע של המוזיקה. ובאזור זה עיבודו של לנסון מצליח בגדול.

ג'נה ראסל ב"שירים לעולם חדש". צילום: דארן בל

בלנסון יש שלושה מהכישרונות המוזיקליים המרגשים והמוצלחים בלונדון: ג'נה ראסל, דמיאן האמבלי וסינתיה אריבו. כל מבצע מביא שלכם הופעה מלאה ונחושה כאן. לשמוע את האנשים הללו שרים את המוזיקה של בראון שווה את כל החוויה.

ראסל נהנית מכל. היא ממש נכנסת ללב המספרים שהיא מגישה, ומעניקה לכל אחד אנרגיה מיוחדת, תזמון חסר פגם וקול מבריק ומפתה. מאשת התאבדות שקרית ב"Just One Step", דרך ה"Stars And The Moon" המגנטית והחמלה ועד ל"סוראביה סנטה" המשעשעת והמצחיקה, ראסל במיטבה ללא רבב. כל תו נחת בצורה מושלמת, כל ביטוי הועבר ללא רבב, וכל שיר קיבל טיפול אינטנסיבי ומבוהק סופי. לדעתי, "Just One Step" מעולם לא הועבר טוב יותר מאשר בידי ראסל כאן. האינטליגנציה הנעימה שלה זוהרת.

ההזדמנות האבודה הכמפפת פה היא שבראון לא כתב יותר שירים למערכות קוליות. השלישייה לרסל, אריבו והאמבלי היה חסר בצורה זועקת.

אבל האמת היא שבעוד שהיצירה היא מרגשת כמחזור שירים, היא יותר ניטרלית כמבחן אודיציה (לבראון) לגבי סוג המוזיקה שהוא מסוגל לכתוב. כל מספר ביצירה זו יש לו זיקה ישירה לעבודות בראון הבאות - מ"מצעד" ל"ירח דבש בווגאס". כאן הם בצורה עוברית.

אריבו, כמו תמיד, בקול מרהיב. מקווים שרווחתה לברודוויי (היא פותחת את "הצבע סגול" שם מאוחר יותר השנה) לא תהיה הפסידת קבע לאזור מערב לונדון. כל מה שהיא שרה כאן קורנת בעוצמה ורוחה שמהרתקות ומשכרות. היא מבצעת כל תו כאילו הייתה ספורטאית אולימפית - ממוקדת לחלוטין, מחויבת באופן מוחלט ובאמת עולמית. הביצוע שלה ל"אני לא מפחד מכלום" היה נפלא, והדואט שלה עם האמבלי, "I’d Give It All For You", היה רגע של יופי שמרים וסוחף.

סינתיה אריבו ב"שירים לעולם חדש". צילום: דארן בל

מצידו, האמבלי היה כמקובל ואקסטרוברט בצורה קולות. באמת יש לו אחד מהקולות שבדור, והוא יודע להשתמש בו למיטב. מחזור השירים של בראון לא מעניק לו במיוחד מוזיקה מהממת לשיר כאן, אבל הוא מנצל כל הזדמנות: ביטויים עשירים, מכובדים ויפים ממש או כמעט מהקצה של המנעד שלו, וכן קטעים מתוקים ומורכבים שמעוררים געגוע וכאב לב בקלות. זה תענוג לשמוע אותו שר כל כך טוב מקרוב. במיוחד ב"The River Won’t Flow", אבל גם במקומות אחרים, האמבלי היה נפלא.

דין ג'ון-וילסון משלים את הרביעייה. הוא נראה נעים למדי, אבל, מבחינה קולית, החומר של בראון היה מעבר ליכולותיו. מקופף על ידי המיומנות והסגנון של חבריו, הוא נראה מוצף, והבימוי של לנסון לא הועיל לו כלל. במיטבו, במספר הסיום, "Flying Home", ג׳ון-וילסון הראה פוטנציאל אך טכניקה בלתי מספיקה בקצב עם רסל, אריבו והאמבלי.

בסופו של עניין, הבעיה פה היא החזון המופרך והמפוחמור של לנסון ליצירה זו. זה היה עובד הרבה יותר טוב כקונצרט בעמידה ושירה, שבו תשומת הלב המרוכזת הייתה במוזיקה. "שירים לעולם חדש" לעולם לא יהיה מוזיקל כי הוא לא כזה והאובססיה של לנסון ליצירה (קראו את התוכנית) לא תשנה את זה.

המנהל המוזיקלי דניאל א. ווייס עושה עבודה מצוינת בהבטחת התומכים חבורת מבצעים המלווה בנגנים מעולים והבהירות והמשמעות של עבודתם של השלושה המוכרים היא עדות לשיפוט המוזיקלי המצויין שלו. המרחק בתיאטרון סנט ג'יימס שוב מוכיח את עצמו כזה שמקבל בברכה ועבודות מוזיקליות מרגישות מאורגנות בו היטב.

במשך 90 הדקות, מחזור השירים האקלקטי של בראון לא יעייף אף אחד. לנסון, אשר מודה שמתאר את בראון "כזו של סטיבן סונדהיים ובילי ג'ואל" (ולכן יש לו ההבחנה המפוקפקת לעשות חרשה לשלושה אנשים במשפט אחד), לא עושה דבר להעצים את עבודתו של בראון, אך עושה הרבה כדי להוריד אותה. אך התערבותו אינה הרסנית.

"שירים לעולם חדש" נשמע כיצירה רצינית אך מסקרנת כפי שהיא; מורמת על ידי הנגיעה המבריקה של הקולות המדהימים וביצוע הבמה של רסל, אריבו והאמבלי. התעלמות מלנסון ותהיה יותר מהנה.

"שירים לעולם חדש" רץ בתיאטרון סנט ג'יימס עד 8 באוגוסט 2015