סקירה: פרס הסטודנט המצטיין ובפרס של סטיילס ודרו

ג'וליאן אייבס סוקר את תחרות פרסי הביצוע לסטודנט של עמותת סטיבן זונדהיים, את פרס סטיילס ודרו ואת פרס החונכות של סטיילס ודרו 2018

אלכס קרדל וג'וליה מקנזי. צילום: דייוויד אובנדן. השנה, תיאטרון סאבוי המרהיב אירח את האירוע התוסס הזה בענף, שבו 12 מבוגרי התיאטרון המוזיקלי המובילים מכל רחבי המדינה הציגו את כישוריהם בתחרות ידידותית המציגה את כישרונם ברפרטואר הליבה ובחידושים. כל מתמודד צריך לשיר שיר של זונדהיים וגם עבודה (טכנית) חדשה של כותבי שירים שהם חברים בארגון פיתוח מוזיקלי מרקורי. המנהל המוזיקלי מארק אתרינגטון היה על הפסנתר לאורך כל התוכנית שהכילה 31 קטעים מוזיקליים. היינו בידיים האוהבות של המנחה, טרייסי בנט, לאורך המופע, ושמענו גם מסטיילס ודרו עצמם.

הציגו את עצמם במרץ בחלק הקבוצתי של 'Make The Most Of Your Music' (שנכתב להפקה הלונדונית המקורית של 'Follies'), והסטודנטים התאגדו להראות מה הם יכולים לעשות עם קטעים כוראליים או קבוצתיים. זונדהיים בעצמו אמר יותר מפעם אחת ובדפוס, שהוא לא מתחילנים; אבל צריך להתחיל איפשהו, וחשיפת חלון זה לתחילת הקריירות שלהם מציעה הצצה מפתה למה שעשויים להמתין להם בעד כמה שנים בהמשך. ואם לא בונים עתיד, הוא לא יקרה.

לו קאריי היה המשימה הקשה להתחיל ראשון - עם 'Giants In The Sky', שהוא ביצע בצורה מאד יפה. אבל שום דבר לא יכול היה להכין אותנו לסיבוב המדהים שהציע אלכס קרדל ב'Buddy's Blues': מהכניסה שלו, הוא תפס את הבמה כאילו הוא הבעלים שלה והחל במעשה פיזי מרהיב שהפיח חיים דרמטיים אמיתיים בתפקיד. מיד, זה השאיר רבים בספק לגבי תוצאה סבירה של התחרות: אפילו אם הוא לא ינצח - מה שנראה כלא סביר - הוא יהיה קשה להשתוות אליו או להתעלות עליו. כשהוא חתם את זה עם הניגוד הברור ב'You and Me' (אחד משני שירים של המנהל המוזיקלי האמריקני המוכשר, אדם ווכטר בתחרות השנה), נעשה ברור כי שקולתו ותחושתו הדרמטית ממקמים אותו בעמדה בלתי מנוצחת כמעט. זה לא הפתיע כשהוא ניצח. אני בטוח שנשמע ונראה הרבה יותר ממנו בעתיד הקרוב.

איך זה היה צריך להרגיש לאחרים להופיע אחרי הופעה כזאת אפשר רק לנחש, אך אני חושב שזה צריך להיות לימוד לכל מי שמתכונן לתחרויות כאלה שאתה יכול - ואולי אפילו צריך - לעשות הרבה יותר מאשר רק 'המצופה' כדי להביא לדמות ולשיר לבוא לידי קיום בצורה נכונה. עם זאת, ההיסטוריה של התחרויות היא לקח לא לקחת שום דבר כמובן מאליו: תחשוב על כל אלו שלא ניצחו, או שלא היו ברשימה הקצרה, ועדיין בנו קריירות גדולות.

לאחר מכן, קיבלנו את אמילי ברספורד, אשר 'Don't Laugh' שלה היה חכם וברור. סבי פרז נתן לנו ביצוע מקסים של 'Could I Leave You?'. ג'יימס סטירלינג הוטל על 'Hello, Little Girl', כולל יללה חזקה מאד בסוף, ודונאל פין הוביל אותנו בבירור דרך 'The Flag Song' מ'Assassins'. כל זה היה מאד מעודד. אך אז קיבלנו חלון למה שניתן להשיג אחרי הרבה שנים של ניסיון ושיפור במלאכה: די בוצ'ר, מהחידוש בלונדון של 'Follies', הגיעה לתת ביצוע מושלם של 'Broadway Baby' - מרגש ונוגע בצורה נפלאה במידה שווה. זה היה, כפי שאומרים, איך לעשות את זה. תנועות נשמרו למינימום, השיר נחשב מראש, ו - הקשה ביותר להשגה - הושג מהלב: זה באמת הוא האלמנט הקשה ביותר להצליח עם זונדהיים, והמשימה הגדולה ביותר למבצעים הצעירים ש'לבבותיהם, כדרך הדין, לא נגררו לארוך את החלק הגלילי של החיים שיותר מבוגרים 'מבוגרים' נאלצו לעבור... לא עדיין, לפחות. (אבל, מי יודע?...)

בחלק השני הופיעה בוני בדו עם 'The Ladies Who Lunch' מרשים ונועז, ושילבה אותו עם 'Down The Stairs' מאוזן היטב, שיר נוסף של ווכטר. שלי פלנרי היממה את כולם בהופעתה היפה ב-'I Wish I Could Forget You', והיא בהחלט מחזיקה עוד הפתעות רבות בשרוולה לעתיד. 'Love I Hear' הקליל של אליוט ווסטר היה טוב - אבל איך יכול נער שרק יצא מכותרות שנותיו העשרה להעביר באמת את הקריצות והדקירות האירוניות של השיר? אני לא בטוח. תראו על הרקע: בריאן דייוויס, שהציג את השיר בשנות השישים, שלוש שנים קודם לכן יצר את תפקיד רולף ב'צלילי המוזיקה': מישהו עם כל כך הרבה ניסיון ברודוויי לא יכול להיות מסווג, בכל הרצינות, כנוער: או שאולי כן?

בינתיים שתי השירים של אמרה אוקרק - 'Not A Day Goes By' מ'מריל' ו'Shone With The Sun' מאת בנג'מין טיל, נתן טיילור וסר ארנולד וסקה - נראו כמאמצים לחקור שטח דומה מעניין: אולי האינסטינקט הזה הוא מה שכבר נותן לה קריירה להתחלה מבטיחה מאוד בווסט אנד: הזמינו עבור 'עלובי החיים' עכשיו. ותומס גרנט נתן לנו נסיון מרשים בסצנת הריאיון בטלוויזיה (גם מ'מריל'), ששתי החלקים הראשונים בו היו מבוימים בצורה משכנעת מאוד, גם אם רמת האנרגיה ירדה קצת בשלישי; בחירת השיר ה'חדש' שלו, 'As Long As I Have Music' של רוביילס ורוברט גולד, דומה להרבה מהתוספות של MMD שעושים את הסיבובים כבר במשך כמה שנים. האם יש באמת כל כך מחסור בחומרים חדשים שנכתבים או מוגשים? זה נראה קשה להאמין.

לבסוף, קיבלנו את שלושת הגמרים בתוכנית החונכות. איזבלה פפס וברדלי ריץ' נתנו לנו את הפרודיה הגוספלית על 'Let Out The Thunder In You' (שנשמעה לאחרונה כמה ימים קודם לכן ב-The Other Palace), ותומס סאטקליף וקיילי מקנייט סחפו אותנו עם השיר המושפע מאנדרו לויד-וובר 'What Beauty Is' מתוך מוסיקליזציה של 'The Mill on the Floss'. אבל נראה שלא היה מה שהם יכולים לעשות כדי לעצור את הכוח הבלתי ניתן לעצירה שתורי אלן-מרטין עם 'He Doesn't Exist' הישיר, הברור, הכנה והמרגש שלה, שיר שנכתב יפה ומתארה נושאית בצורה אמיתית מתוך עבודה חדשה של ג'ים בארן וקיט בוצ'אן, כותבים שהמקוריות שלהם עומדת מעל כל האחרים. אף אחד לא הופתע, כמובן, כשהם זכו במקום הראשון.

למדנו גם על קאמבקים. גם איזוקה הויול וגם אוסקר קונלון-מוריי - שזכו בשנה שעברה - חזרו ונתנו לנו, בהתאמה, 'Last Midnight' מתוך 'Into The Woods' ו-'The Contest' מתוך 'Sweeney Todd'. איזה זוג יפה של מספרים ניגודים היו אלה, וכמה יפה שניהם מתממשים ובוימו תוך תובנה מלאת אמנות מה עושה תיאטרון מוזיקלי מרגש. הויול נתנה לנו פיתוי חטוף, זוחלת עלינו בעלייה דרמטית של מהדורה; וקונלון-מוריי (עם תמיכה מאולתרת במהירות ללא פחות שנייה מאשר פיטר פוליקארפו) הראה לנו שוב את הסגנון ההרואי שלו ביצירת 'סצנה' שלמה. לשני האמנים האלה יש מזל רב שהם עוסקים בעבודה מעניינת - ושפע ממנה, עושים צעדים גדולים בגידול קריירותיהם. נפלא לראות אותם חוזרים לתחרות, מבהירים מה אפשר לעשות עם הסולם שנותן הפורום יוצא הדופן הזה.

אז, שוב, תודה רבה לחברה, ל-MMD, ולסטיילס ודרו, ולכל היתר המסורים — והנדיבים (תודה, ג'וליה מקנזי וטרייסי בנט) — תומכים. החיים בתיאטרון המוזיקלי במדינה לא היו אותו הדבר בלעדיכם.