סקירה: קיץ ועשן, תיאטרון Duke Of York's ✭✭✭

ג'וליאן איבס מבקר את המעבר של 'Summer and Smoke' מאת טנסי וויליאמס להפקה בווסט אנד בתיאטרון דוק אוף יורק'ס בלונדון.

מתיו נידהאם ופאטסי פרן ב-'Summer and Smoke'. צילום: מארק ברנר Summer and Smoke

תיאטרון דוק אוף יורק'ס

21 בנובמבר 2018

3 כוכבים

הזמן עכשיו טנסי וויליאמס, נהוג לומר, הייתה לו רק סיפור אחד לספר, והוא כתב אותו מחדש מאה פעמים. זה לא הופך אותו לנדיר בין סופרים; ישנם רבים אחרים שיכול להיות שיאמרו זאת עליהם. אבל לסופר שהאמין בהתלהבות במעורבות אישית קרובה עם הפרויקט של הרגע, ובהתחשב בעובדה שחייו היו עקביים ומתמקדים כבר תמיד במאבקים ואיומים מהעבר (לעיתים קרובות באמצעות השפעות אלכוהוליות או נרקוטיות), עבודתו כן מתגאה באחידות וקשר כלומר ייחודיים. התופעה הזו בהחלט הפכה למוצקה ונפוצה יותר בזכות שיטת העבודה המועדפת עליו: הוא היה מתחיל בתחושה שהוא תרגם לשיר, פיתח זאת לסיפור קצר, ולאחר מכן הפך זאת למחזה במערכה אחת, שעליו היה מרחיב - אם המוזה הייתה נשארת אתו כל כך הרבה זמן - לדראמה מלאה. התהליך הזה הביא לתוצאות מרשימות, כמו גם למספר משמעותי של עבודות פחות מוצלחות. הבעלות הטובות נשארו איתנו, תמיד מופיעות ברחבי העולם לציבור שמעולם לא נראה שיאבד את התיאבון לדראמות הדרומיות שלו המותחות יתר על המידה. לעיתים, בהמשך הפופולריות שלו לאחר המוות, ניתן להפוך את העבודות הפחות מצליחות לדראמות בדרגת אמצעי מקורי, תלוי בבמאי עם דמיון... חשבו על התגלית המדהימה האחרונה של 'Confessional' בתיאטרון סאות'וורק פלייהאוס.

באותה מידה, לפעמים עבודותיו הפחות מוצלחות מתנגדים לכל ניסיון להחיה מחדש. וזה ניתן לומר על המאמצים האחרונים מהאלמיידה, המועברים לווסט אנד. זו הפקה יפהפייה, חסכנית במיוחד וקרובה, נראית ונשמעת מודרנית כמו כל דבר אחר מאותו המקום: רבקה פרקנאל, שביקרה שוב ושוב בטקסט זה זו הפעם השלישית, חייבים לחשוב עליה כמומחית בנושא, והתשובה שלה היא להפוך אותו למופע וירטואוזי של תיאטרון דיירקשן חשוף, הקונספט שלה עולה בהתלהבות על המופעים הלא לגמרי ממוקדים של התסריט, וכמעט - משכנת אותנו שזה שווה כל הטרחה.

Summer and Smoke. צילום: מארק ברנר

העיצוב של טום סקוטט - מואר במדויק ונוזלי על ידי לי קוראן - מעניק לנו שחזור של הקיר האחורי של הלבנים החשופות של האלמיידה עצמה, עם קשת חצי מעגלית של שבעה פסנטרים עומדים, עם החזיתות מוסרות, נראים לגמרי כמו גרסה משומשת ומנומעת של 'The 5,000 Fingers of Dr.T'. אבל כאן, קוראים יקרים, כל רמז לכיף מסתיים בפתאומיות. זו דרמה רצינית עם S ו-D גדול, ואנחנו בהחלט לא כאן כדי ליהנות מההצגה. מה שאנחנו מקבלים במופע המשמעתי והעקשני של פרקנאל, הוא רצינות של הפקה, אולי הכי טוב מוערך מאחורי משקפיים עם מסגרת עבה, בלי איפור והשיער נסוג לאחור וקשור בצורה מוקפדת בקוקו מאחור. זה כאילו שטנסי וויליאמס מסנן שלוש פעמים דרך מסננת של הנריק איבסן בגרסאות הכי ממורמרות שלו, מה שמוביל לנוזל מזוכך אך לא מנחם.

הקאסט נותרו על הבמה כל עוד אפשר, יושבים על הסטולים שלהם, לעיתים קרובות בוהים - בצורה די גסה, חשבתי - בשחקנים שיש להם שורות להגיד שעושים משהו שונה. הם גם מנגנים על הכלים שלהם, למרות שלא היה לי שמץ של רעיון למה: כי הם היו שם? זאת אומרת, זה לא באמת 'The Seventh Veil' עם אן טוד וג'יימס מייסון, אבל אני מניח שזה יכול היה וכן, בשביל כל מה שאין שום קשר נראה לעין בין הקפריזות של הבמאי לבין הסיפור האמיתי שמסופר. או מסופר מחדש. עיצוב הקול של קרולין דאונינג היה צריך לנהל את הקקופוניה של הנגינה שלהם - סוג של ברטוק פוגש ליגטי פוגש קונלון נאנסרו בסקור המבריק של אנגוס מק'ריי.

מתיו נידהאם ב-'Summer and Smoke'. צילום: מארק ברנר

באופן אינדיבידואלי, שמונת השחקנים כולם מגלמים את הדמויות הרגילות של וויליאמס ועושים עם זה מה שהן דורשות במעט. מתיו נידהאם הוא הגיבור הצעיר והנועז, אולי הגיבור של 'Scenes of Provincial Life'; הוא מדגים את כל התכונות הדיאוניסיות שמצופות מהחלום האולטימטיבי של מר וויליאמס עצמו. משחקת מולו, בכל דרך מזויפת אפשרית, היא פאטסי פרן בתפקיד הכותבת-ספרן אפולינית; היא הקרובה ביותר מביניהם למציאת כמה הומור מאנשי בניתוח היבש שהוצג על ידי פרקנאל, אך עדיין היה לה לסבול את גיזת הבטן שלה נמשכים שם על הבמה מול כל העיניים שלנו. או, שמחה.

השחקנים המשניים כולם בדיוק מה שהיית מצפה מהם להיות. אנג'אנה ואסן היא 'האישה האחרת', חזרה בקושי מובחנת של 'האישה כזונה'. עם זאת, אני חייב למהר להבטיח לכם שבהפקה זו אין תצוגה מרחיבה ומיותרת של עירום. פרקנאל אינה במאית כזו, ככל הידוע לי. גם אין מתבצעת שום דחיפה לגרור את העיצוב הוויזואלי של ההפקה לתקופתנו. בצורה דומה, אין מאמץ נעשה לכבד את השינויים בקוסטומים שדורש הטקסט, מה שמותיר אותך לדאוג לגבי מהימנות ההחלטות שהתקבלו. ואסן, עם זאת, זוכה לשיר: והיא עושה זאת נפלא, והבחירה בשיר והביצוע שלו הם מבין השיאים של המופע.

פאטסי פרן ב-'Summer and Smoke'. צילום: מארק ברנר

אריק מקלנאן ופורבס מאסון משחקים תפקידים כמעט ניתנים להחלפה של אבות - אני חושב שניתן לאחד מהם מקל ולשני שפם, אבל עדיין היה קשה לי להבדיל ביניהם. אחד מהם נורה (או, הפסיקו: זה לא ספוילר... האקדח מביאים לבמה וויליאמס הוא כתבן טוב מספיק כדי לדעת שכשהוא מראה אותו, הוא חייב להשתמש בו, והוא לא מבזבז הרבה זמן כדי לעשות כן). העניין הוא שבמותו, התאורה של קוראן עושה משוה מהודר והאדם הנפטר מצהיר את מותו באריה יפהפיית, שאני חושב שיכולה להיות שיר של מרוול, או - יותר סביר? - ג'ון דאן. מישהו יכול לעזור לי פה. בכל מקרה, זה מפואר, ואני חושב שזו כיוון מועיל שפרקנאל יכלה לקחת: כאן היא מציגה שיש לה לב, וזה הרגע המרגש והיצירתי היחיד בערב שלרובו דלוח ויבש. אני חושב שהיא יכולה להוציא הרבה יותר מההפקה אם תתעלם מהטקסט המקורי ותעשה את שלה. לגמרי. אני חושב שהיא יכולה לעשות את זה וכשהיא תעשה את זה זה יהיה סנסציוני.

יש שם אישה מבוגרת עסוקה בצורת ננסי קריין - לא ממש מתוכנן כאן וזה שונה מאוד מהעבודה הנפלאה שלה ב-'Dance Nation'. סב קרינגטון מקבל 'לעשות' את 'הצעיר הצעיר', וטוק סטיבן הוא התפקיד הצבעוני היחיד. אחרי הכל, זה הדרום. אבל פשוט לא הצלחתי להבין האם הוא שחקן ממוצא מגוון שפשוט קיבל תפקיד במחזה (שהיה במקור מיועד לדמות קווקזית, אולי), או האם הוא אמור להיות אפרו-אמריקאי ולהדגיש את רמת השילוב המפתיעה מבחינה גזעית בלואיזיאנה של שנות ה-40: זה לא ניו אורלינס, לא הווקיירה, זה הדלתה. תספרו לי אתם. מצאתי את עצמי דואג בכל זאת כשאני אמור להקשיב למה שהוא אומר. זו הפרעה. גזע היא סוגיה ענקית בארה"ב כמו גם במקומות אחרים וליהוק 'אתני-עיוור', שכאן או לא, לא עוזר לי להתמודד עם זה. האם זה עוזר לכם? הייתי שמח לדעת.

אז האם הכל שווה לשבת ולראות? אם אתם ממש אוהבים תיאטרון במאים, התשובה בהחלט כן. פרקנאל היא אשת רצון רב ועושה את מה שהיא רוצה לעשות כשהיא מביימת את המחזה. האם שווה לראות את ההצגה בזכות עצמה? למכורים לוויליאמס, כן; לשאר מאיתנו...? התשובה עדיין בחוץ. התשובה היא אתם.

כרטיסים ל'SUMMER AND SMOKE'